۷ƙ|כנפי מציאות

25.

לא נרדמתי כל הלילה. וכאשר אני לא יישן. כאבי ראש יחד עם בחילות באות לבקר.

השיעולים. הקור שצימרר אותי. כל אילו מנעו ממלאך השינה לפרוס עליי את חסותו. התעקשתי לישון בנפרד מטאהיונג לאחר שקיבלתי את תוצאות בדיקות האולטרסאונד שעברו עליי בקושי רב. גם כן הם. הרופא הרגיע לאחר יומיים בהם הגיעו תשובות שהדלקת עוד לא התפשטה והיא רק בהתחלה. כלומר-

אני לא אושפזתי. אבל אקח תרופות. כמה כיף.

לא היה לי תאבון. תוצאה של חוסר טעם וריח. השתעלתי ברוב הזמן. שיעולים בלתי פוסקים. ועייפות מוזרה יחד עם זיעה לא נעימה ששלטה בי רק סיחררו אותי יותר. 

למזלי בשני היומיים הראשונים הוריו גם לא היו בבית. התארחו אצל אחיו הנשואים של טאהיונג. לרוע מזלי. הם חזרו בערב. אתמול. אני מיהרתי ללכת לישון על מנת לא לפגוש אותם. נשכב במיטה של טאהיונג. נזכר עד כמה התעקש גם הוא שאשן אצלו וכך יהיה לו רגוע.

יהיה לו רגוע...

חיוך מטומטם עלה על שפתיי.

עולמי התעורר סופית כשקולות בקעו מהסלון אל תוך החדר של טאהיונג. פתחתי את הבוקר במקהלת שיעולים מבורכת שלא פסקה. נשמתי לכמה רגעים במהירות. מרגיש שאני לא יכול יותר. הכאב. גם העייפות. סיחרור. בחילה. הראש שדופק לי באלפי פעמונים לא נעימים. האי נשימה הזאת. די...די... אוף. אין לי כוח...

"בוקר טוב". הוא נכנס. מוללתי בידיי את החולצה הגדולה שנתן לי, מביט לאורך המכנס הצמוד והמחמם שהשאיר את כפות רגלי חשופות. משתעל באי שליטה. "איך אתה מרגיש?". הוא התיישב ליידי, גורם לי לקלוט את האאורה הלוחמנית שהייתה בו. מה קרה בזמן שישנתי?.

"א-אין לי כוח". הודתי באמת. אם זה שהוא שמע שאני הומו לא הבהיל אותו אז אני לא מפחד יותר מכלום. 

טוב... כמעט. 

"קשה לי לנשום כאן." הבטתי בחדר החנוק וידעת שזאת תוצאה של הזיעה שלא פסקה. לא נעים. השתעלתי למשך זמן ארוך בו טאהיונג הספיק להביא לי קערת מים ולשטוף את פניי. תוך כדי שאני מסרב עם מלחמת ידיים חסרת תכלית.

"שקט לא לזוז!".אמר בקוצר רוח עם חיוך. הרגשתי ריענון נעים לאחר שהמים פגשו בפניי וחייכתי אליו. "יופי מתוק". גיחך מולי בחיוך חושף שיניים יפה כשניגב את פניי למרות התנגדותי. "אתה לא ישנת ...עייף?!". הנהנתי. "רוצה לישון?". הלוואי.

"אין לי כוח להיות כאן. אין פה אוויר, אפשר בסלון?..." לחשתי בקול צרוד ומתנשף, מבטי מיוסר.

"מהמם!". פלט בנחישות וקם מהר. מהמם? מה מהמם?. טאהיונג?.

מהבוקר.

מאז שקמתי וסיפרתי להם על ג'אנקוק, הם הביטו בי במבט מוזר. רק אחרי שאמא הועילה להגיד ששמעה אי שם שהנער בחדר שלי סטייה וטעות, נפל לי האסימון והקשחתי פנים. מכעס. ומדאגה. ככה?. האם גם הוריי לא יקבלו זאת?. לא ייתכן.