צחוק זה שמחה. שמחה זה אושר. ואושר זהו תמצית תכלית החיים.
צחקתי ללא הפסקה לא יודע מה עבר בי. טוב שאנג'ל לייד. לפחות היא רואה אותי במצב טוב. ג'ימין ניגש אליה והחל להשתובב איתה כשאני מחייך מהצד. פוזל אל אימי ואימו של ג'ימין שדיברו יחד ברצינות קרה. מחייכים מעט לפעמים. למרות שאימו של ג'ימין הייתה רכה יותר. צחקה יותר.
"אנג'ל רוצה ללכת לטזו-יו?". שאל ג'ימין בקול מפתה. אך אנג'ל החכמה רק הגיבה בהתחכמות. "לא רוצה. טזו-יו תגיד לי שהיונגי שלה. אבל אני לא מסכימה כי היונגי שלי!". שרבבה את שפתיה בכעס ואני צחקקתי ממתיקותה, מנשק לה בלחי באהבה.
זה לא היה סוד שטזו-יו הייתה מאוהבת בי. היא סיפרה לי זאת ועדיין מחזרת אחרי כשיוצא לנו להיפגש. היא אחותו של ג'ימין. בת דודה שלי. ואני מחבב אותה אך בתור קרובת משפחה. איני אוהב את המגע הנחשי שלה.
"ג'ימין רוצה להיות עם היונגי לבד כמה זמן, אנג'ל מסכימה?". אנג'ל הנהנה בחיוך מסכים. "רק לג'ימינה. כי היונגי שמח מג'ימינה". חייכתי. הולך עם ג'ימין לא לפני שנשקתי את מצחה, מלטף ברוך את שערותיה.
"לאן זה?". ברור. מי אם לא אימי. שתעקוב אחרי כל צעד שלי. ג'ימין משך בכתפו לא מבין. מכווץ גבות בחשד. "לצאת קצת לטייל מה הבעיה?". אימו חייכה אליו. מרגיעה ויצאנו. יכולתי לחוש שפרצתי בית כלא עכשיו.
"הרוח נעימה". אמרתי בחיוך. נהנה מכל רגע בו שערי התפזר על מצחי. ג'ימין התעסק עם הפאלפון שלו כמה זמן. ואז חזר להביט בי בחיוך. "אתה מרגיש טוב יותר בחוץ, אה?". כן. בחוץ תמיד כיף יותר. ולא לידה. אבל באותה מידה כיף בפנים. אם היא בחוץ.
הרגשתי כל כך טוב מיזה שג'ימין הצליח לסחוב אותי איתו. מתחת לאף שלהם. חייכתי כשהגענו למתחם הדשא הרחב והענק. הבחנתי לפתע מרחוק בכלב בגודל גדול יחסית. צבע קרמל, מעט לבן. רץ לעברי. לא ידעתי של מי הוא. אך חיבבתי כלבים יותר מעצמי.
הם נתנו לי אהבה כל כך נעימה שהייתי נמס איתם.
המום. לא מספיק לקבל אזהרה כשהכלב קפץ עם שני ידייו הקדמיות עליי, מפיל על הדשא הרחב. "אאוץ'... הי! ז-זה כא... הי.." צחקקתי כשהכלב בחוצפתו קטע את דברי התוכחה שלי מלקק אותי בכל מקום חשוף. הדי קולי נשמעו למרחוק כשעצמתי עיניים למול המשוגע שלא הפסיק לרגע לנשק אותי עם לשונו הנעימה.
"זהו. סטופ. אובר." אך רק כשניסיתי להשתלט פרץ צחוק נפלט ממני כשקבר את פניו בצווארי. ג'ימין החצוף רק בוהה בי בחיוך. "א-אולי תעזור?". הוא גיחך. מטומטם. "אני רואה שאתה נהנה?". צחק.
חייכתי. נכון.
הכלב הפסיק והלך כמה צעדים אחורה, נובך מול פניי. ניסיתי להבין מה הוא רוצה. כלב זהו עם אדיר. הוא התיישב כמו תלמיד צייטן מולי. זנבו קופץ מפה לשם בהתרגשות. הוצאתי ציוץ מתלהב. "או... אתה כזה מתוק. תן לי חיבוק?!". פתחתי את ידיי לרווחה.
מרגיש אושר כשהוא נכנס בין ידי. שני רגליו הקדמיות נופלות על כתפיי. "אני אוהב אותו.." ייללתי בחיוך. מכווץ אותו אליי אך נראה שהוא לא נחנק ונהנה מתשומת הלב שנתתי לו. "למה אתה לא יכול להיות שלי? ממ?". הבטתי בפניו בשרבוב שהפך מהר לחיוך כשהוא נבח מול פניי, מנשק אותי לרגע אחד בפה.
"קייטי ילד טוב". צחק ג'ימין ובלגן את ראשו של הכלב. מתיישב לידי על הדשא.
"קייטי?". ליטפתי את אוזנו ואת גבו של הכלב. מבטי מכווץ באי הבנה. "איך אתה יודע כיצד קוראים לו?".
"כי הוא שלי".
הסתובבתי לעבר הקול. מופתע. טאהיונג התקדם לכיוונינו בצעד קליל. כשהוא מחייך. הוא כל הזמן היה כאן?. קיי-טי קם ממני. מקפץ ליד טאהיונג שכבר עמד ליידי. הכלב התייאש מלהסב את תשומת ליבו של בעליו שהיה עסוק בלתת אותו לי. לא מנתק ממני מבט. מה שגרם לי לביישנות מעטה. סומק וורדרד מעטר את לחיי.
אייש הוא צפה אותי? כמה מביך.
חייכתי כשקיי-טי התיישב על רגליי. עוטף אותו במהירות בלטיפות ונשיקות.
"הוא אוהב אותך.." הסתכלתי בעיניו שחדרו אליי עמוק. והשרו בי שוב שלווה רגעית. קולו היה גאה. מסופק. שמח שהצליח במטרה עלומה. "ואני מתחיל לקנא שהוא מקבל תשומת לב גדולה יותר". רטן בקריצה. גורם לי לליבי לפרפר. לפניי להסמיק. לחייך במבוכה. ולהשפיל מבט.
"אני גם אוהב אותו.." מלמלתי והעזתי להסתכל עליו בחיוך קטן. שגדל לאחר שראה את פניו השמחות של טאהיונג.
YOU ARE READING
۷ƙ|כנפי מציאות
Romance"המציאות עולה על כל דמיון". [עונה 2.] וללמוד זה חבל. והאם זה כדאי, ואפשרי, ובכלל? הפכתי עולם שלם בשבילי וזה עוד היה קל. ובשבילך עוררתי סערות וימים אל על. ויבשות נותבו לחלל. לא ידעתי לראות ולמצוא. תהיתי בחושך. בתוהו. בכלום. אתה היית נקודה שהאירה. שעז...
