۷ƙ|כנפי מציאות

2.

"זאת כתובת המגורים של הבית שלי. לשעבר."

לא ידעתי מדוע נאמג'ון רצה את הכתובת. אך סמכתי עליו. הוא היה האדם שהערצתי בכל ליבי.ישבנו על כיסאות מסביב לשולחן בסלון הגדול שלנו.

כן. בבית הגדול והפרטי שהצלחנו לרכוש.

זה היה הרעיון שלו. הוא היה טוב בכל דבר שקשור למוזיקה. למרות שאני חושד שהוא טוב בכל דבר אם ילך על כל נושא. הראפ היה טוב. הוא משך בעזרת הכריזמטיות. כושר השכנוע שלו היה גם הוא יוצא מהכלל. וכך מצאתי את עצמי מנגן לידו על גיטרה. פסנתר. על במה. כשהוא שר עם כל כוחו. ממגנט את הנוער והדור הישן.

אני... לא שרתי. העדפתי לשתוק. לא הרגשתי רגש בנשמה בשביל לשיר. הבמה הפכה מקטנה לגדולה יותר. אנשים שבהתחלה לעגו מעט. התחילו להעריך. להעריץ. אך-

עם כל הטוב. זאת הייתה נקודת החולשה הכי גדולה שלי. נקודת הטורפה. שמותינו התפרסמו מהר משחשבנו. משחשבתי.

וכך. לאחר הופעה נוספת. חוזרים לבית. משום מה לא עייפים. "תוכל להכין לי קפה ג'אנקוק?". הנהנתי בחיוך. כשהוא ביקש ממני משהו. לא הרגשתי עבד. זאת תחושה חדשה. "ותבוא לסלון. אני רוצה להשמיע לך מנגינה."

מנגינה?.

בפניי הייתה עדיין הבעה מבולבלת כשהנחתי את הכוס בשידה ליד הספה, בה ישב והחזיק גיטרה. מנגן בשתיקה. התיישבתי בכורסא הרכה ממול. אוהב את השקט שיש בבית. "חיפשתי מנגינה שתשקף אותך. מנגינה שכשאנגן. אראה אותך מול פניי".

ליבי הלם בתוכי לשמע המילים הרכות הללו. שלא שמעתי מעודי.

עיניו נעצמו כאשר ידיו החמות שהרגשתי כמה פעמים בידי. עברו על המיתרים. זאת המנגינה שלי. זאת באמת היא. אני כל כך מרגיש שלם איתה. כביכול היא מבינה אותי. עצמתי עיניים. נהנה מהלחן היפה. מהרגע השלו. אוהב...

דפיקות נשמעו בדלת.

הכל הלך מהר מדיי. שוטרים. למה הם כאן. נאמג'ון לא נראה מבוהל. או לחוץ. טוב. תמיד היה קשה לנחש על מה הוא חושב ומרגיש. אני לא מבין מה הם אומרים. "נאמג'ון, מה הם  רוצים?". פניתי בשקט אל הגדול ממני. "הוריך התקשרו למשטרה על מנת שיערכו חיפושים אחריך". לחש לי.

מה?

השוטר מהנהן. "ההורים שלך חיפשו אותך כבר דיי מלא זמן. אני מצטער אך כל עוד הינך קטין ילד, תצטרך להשאר בבית." הוא נחמד. כביכול מנסה לגלות אמפתיה שאליה אין לי סבלנות. ההורים. שלי?. כבר מצחיק. חיפשו אותי?. תחושה רעה עולה בבטני. עד בחילה.

"בא. נוסעים הביתה." השוטר לא הותיר בידי זמן להתכחש. הבטתי בנאמג'ון במבט חרד. אבל-?. "אני חי עם הנער כבר המון זמן. אנו חברים טובים. תתנו לנו רגע?." הם הסכימו לדבריו. יוצאים מהדירה. אני לא רוצה הביתה. אני לא רוצה לעזוב את נאמג'ון. אני לא רוצה!!!

"ג'אנקוק. אתה תיסע איתם. אנחנו עוד נתראה. נהיה בקשר." הוא הושיט לי קופסא. משהו זז בליבי. "שמרתי בו כבר את מספר הפאלפון שלי. זה היה אמור להיות מתנה שרציתי לתת לך כבר המון זמן כתודה על הזמן שחוויתי איתך. החיים איתך שינו אותי". אני?. את נאמג'ון?. לשנות?. באמת?. "אני אתגעגע. עוד נתראה. אני מבטיח". החיבוק שנתן לי הרגיע סופית.

וכשהוא הבטיח. ידעתי שזה יקרה. ללא ספק.

עינינו לא ניתקו קשר עין כאשר התיישבתי בניידת. מרגיש אכול בצער. "אתם שרים לא רע.." מלמל השוטר השני. ככה הם מצאו אותי. קל ופשוט כשמכירים אותי בין האנשים. "אתה לא שר?". שאל. כאילו מתעניין.

שתקתי. שנאתי אותם על כך שלקחו אותי מנאמג'ון. שנאתי אותם על כך שהם הולכים להחזיר אותי לבית.

ו...זה לא הולך להיות נורא כל כך. נ-נכון?

"ג'אנקוק!" אבל כשהחיבוק שלה גרם לי לבחילה. התחושה החונקת הופיעה משום מקום. והחוש השישי שלי קם לתחייה. "תודה לכם ממש. אני מאמינה שהוא יהיה ילד ממושמע מעכשיו". החיוך שלה. המילים שלה. מאיפה היא יודעת שאהיה ממושמע? צייתן כמו פעם?.

משהו מסריח פה.

הם נעלמים. הדלת נסגרת. ואני חש בכלא. לא בבית.

סטירה.

"לך לחדר. מטומטם. אם רק ידעת כמה דאגתי לך".

שוב שקט. אך הפעם לא נעים. אני בבית. בית?. הסתכלתי על החדר המאובק שלי. לא השתנה. חצי שנה עברה. ולא השתנה. אני. כאן. שוב. באותו מקום בו נולדתי. בו אהיה.

לנצח...

הצמרמורת שחולפת בי יודעת מה יהיה איתי. אני נשכב בבגדים. מנסה לברוח מהמציאות. מהעבר. ומהדמיונות של העתיד.