۷ƙ|כנפי מציאות

7.

לפעמים. כשאתה מתקרב אתה בעצם מתרחק.

ואני העדפתי להרחיק ממני את טאהיונג סופית על מנת שלא נהפוך לאויבים כשאתחיל לכעוס עליו ועל אהבתו לבת כיתתי. כשאתחיל להיפגע עד כדי היפוך שיקול הדעת העצמי.

"אין לי צורך בקירבה שלך." אמרתי בקרירות. כך יהיה יותר טוב. כך לא נצטרך להתקרב זה לזה. כך לא יכאב לי. אבל, למה נראה לי שהרעיון פחות מלהיב אותו.

מעולם לא קראתי את פניו של טאהיונג מספיק טוב. וגם כעת טעיתי.

מאותם שניות...

הייתי בבלאק אאוט פנימי גדול.

טאהיונג הוביל אותי פנימה. סגר את דלת חדרו בחבטה. נכנס. אוחז בשני ידיי ודוחף אותי אחורה למיטה גורם לי ליפול בבהלה על המצע הרך. עצמתי עיניים כתוצאה מהכאב שחשתי בצלעותיי. ברגע שעיני נפקחו לבי החל לפעום מהר יותר. קפאתי רק לשנייה.

הוא גהר מעליי. כל כולו. "טאהיונג ת-תרד." ניסיתי. ניסיתי להתייצב. לנשום רגיל. לדבר נורמלי. אבל לא. לא יכולתי. לא כשרציתי לקום והוא בתגובה דחף את ידי בחוזקה מעל ראשי. לוחץ בחוזקה ומונע ממני לברוח. "טאהיונג ב-בבקשה.." הצעקה שהייתה אמורה לבוא נהפכה להתחננות נואשת.

"אין לך צורך בקירבה שלי? האם החבירות שלנו הייתה משחק בשבילך? אתה וויתרת עליי בכזו קלות.." אני מצטער שאין לי לב לרסק שבקול שלך. "ג'אנקוק אתה מקשיב לי?". לא. אני עסוק בלנסות לברוח מימך? לא רואה?. אני מזיז רגליים. מזיז את עצמי. אך אתה לוחץ. אתה חונק אותי טאהיונג.

הוא הביט בי לכמה רגעים בהם אני ברחתי ממבטו. שולח בי גיצים ואש רושפת. ולפתע הוא הנמיך את עצמו גורם לי לפעור עיניים בבהלה כשהרגשתי אותו על עור צווארי."ט-טאהיונג.. ל-לא.." בעיני ניקוו דמעות... הוא לא יעשה את זה. טאהיונג לא כזה.

אבל... מציאות... שהוא נוגע בי.

"ל-לא.. תעזבו.. בבקשה!..."

"מה? רק ככה אפשר לקבל את תשומת הלב שלך?". טאהיונג הרים את פניו אליי עם גיחוך שלא הסתיר. לא מודע לכאב שהוא גורם לי כשהוא קרוב ככה. בשנייה שהוא החזיר את ראשו למטה ההיסטריקה לפתה אותי חזק. לא ראיתי את ההווה. עיני נאטמו על ידי מסך שחור וכואב.

מסך הזיכרון. שצילק אותי. חיזק אותי. שבר אותי. והקפיא אותי.

"ד-די תעזבו... ד-די!!"

"תסתום. לפחות תהנה."

"בבק-אאההה!..."

הדי צעקותיי מהעבר יתערבבו במוחי חזק. גורמות לי לשחרר שאגה עוצמתית שמקורה היה פחד טהור. התפרעתי בין ידיו. לא היה אכפת לי שהסנטר שלי התנגש במצחו. לא היה אכפת לי שהרמתי את ראשי בחוזקה, גורם להתנגשות ביני לבינו. לנוזל חמים ומאיים לעטוף אותי.

לא. היה. אכפת. לי.

ידעתי שבאותם שניות אני מעדיף למות מאשר לחוות את ההשפלה ההיא שוב. לא עניין אותי הדם שירד ממני. ממנו. טאהיונג כבר לא נוגע בי. כבר לא עסוק בלסמן לי לא יודע את מה!.

ואני תפסתי את ההזדמנות כשהוא הביט בי בבילבול ובחשש ודחפתי אותו עם כל הכוחות יחד. הנפשיים והפיזיים. מקבץ לעוצמה אחת ומעיף אותו. מעיף כל כך חזק עד שהוא צונח בדלת. שנפתחת בזמן, כי אם לא, אני מודה שהוא יכול היה לפתוח את הראש.

"ג'אנקוק!". קולו המופתע של טה-ג'ון. אחיו הגדול שנשוי כבר. נכנס לתת המודע שלי.

גורם לי לחזור להווה.

רק כעת שמתי לב שאני רועד. חזק מדיי. רואים...

בכיתי בהסטרייה. כלל לא חשתי בכך. כמה מגוחך...

"ג'אנ-

"אהה!". זרקתי צעקה מעורבת ביללת בכי. הולך אחורה. אחורה. אחורה. וכשנגמר לי המקום במיטה אני יורד ממנה והולך אחורה. אחורה. עד שאני נתקל בקיר. אני לא מפסיק. אני זוחל לפינה. הכי רחוק מהדלת. רחוק.

אך לא מספיק.

"ג'אנקוק-

אני לא נותן לו לסיים את המשפט. מספיק נתתי לאחרים לדבר. דבר שהוביל לכך שהם לא הקשיבו לי ורמסו אותי. "אל תתקרב!!!". צעקתי עם מבט לרצפה. לא מסוגל להביט לעיניו.

לעיניו של טאהיונג.

"גא-

"די! אני לא רוצה לשמוע!! ל-לך מכאן! ל-לכו..." זה היה קשה לומר משפט שלם כשאני עסוק בלבכות בפראות. נחנקתי. הצמדתי את ברכיי בחוזקה אל בטני. חוסם גישה לגופי התחתון.

זה הרי הכי חשוב כרגע.

"טאהיונג נצא." אחיו לחש אבל אני שמעתי. מרגיש נורא. למה ככה?. למה? למה...

הדלת נטרקה בחולשה.

הרמתי את ראשי הרועד. מתעלם מיכך שזהו אינו ביתי. שאימי לוודאי זאת שמזמזמת לי בכיס עם צלצולים. אני קם באטיות, כמעט נופל. בזהירות אך ברגע אחד במהירות- רצתי לדלת. כושל. נופל עליה אך מגיע למפתח ונועל אותה בכמה סיבובים.

אף אחד לא ייגע בי. אף אחד לא יתקרב. אני לא אכניס לכאן אף אחד.

מלמלתי לעצמי בראש. מתנשף. מנסה להרגיע את עצמי הרועד. נמשך לערפל כואב. כל גופי נשבר לחלקיקים-חלקיקים שאני חילקתי. על מנת שלא יוכלו לגעת בגופי השלם. מאחסן כל חלק במקום בטוח.

אך עם זאת... עם כל ההגנה.

הייתי שבור.