۷ƙ|כנפי מציאות

10.

לימודים. תמיד היו חלק משיגרה. דבר חיוני. בסיסי. דבר המובן מאליו. כי בעולם הזה הינך נצרך ללמוד. מההתחלה. מהרגע בו אתה נכנס לכאן. איך ללכת ואז לאכול ומייד להרזות. ולעשות ספורט. ואיך לדבר ולומר סליחה. ולבקש בקשה. ולוותר בכניעה.

לימוד זהו דבר טוב. אם לא המוסד שהפך אותו לאומלל ומסכן. לאחד ששונאים.

ישנה גם את האופצייה החברתית כשאני מגיע לכאן. לקירות שסופגים את קולות ההמולה. החברים. גם אם אף אחד מהם אינו מודע לחיי. למה שאני עובר. וגם אם ינסה לא יצליח. אני מודה לכל אחד מהם שהוא קיים. כי אם לא, יכולתי לשקוע כבר לפני זמן רב.

הם מעלים בי חיוך. גם אם לא אמיתי. הם באותו גיל שלי. הם כן נותנים עיצות ומבינים גם אם הם לא שמים לב. הם כאן. וזה הכי חשוב. יש לך דבר שמשותף איתם. וזהו הכיתה. האחדות. טוב. ממש קל לי לומר זאת כי אני מקובל בכיתתי. לפחות זה השתלב טוב בחיי.

למרות שעכשיו. אחריי שחזרתי. הרגשתי כל כך לא שייך. יותר מתמיד.

"ג'אנקוק!" מכה על הראש שלי. שכחו מימה שאמרתי הכיתה הזו חצופה. "אני לא מאמינה שלא פנית אליי עדיין! יש לי כל כך הרבה לספר לך!". הסתובבתי כדי לראות מי זה.

"סי-ג'י!". קולי מופתע. האדם שאני הרגשתי איתו תמיד בנוח מופיע מולי.

"כן-כן אני מהממת וכו′ אין צורך להזיל רוק עליי". היא העיפה את שערה לאחור. מבט מתנשא על פניה. בתגובה עיוותי את פניי, "איכ. רוק. עליך?". גלגלתי עיינים וזכיתי במכה נוספת. די זה לא מצחיק אני אגדל מגדלור כמו לתום וג'רי!

"יא מעליב. וככה אתה פוג-

"ג'אנקוק."

באחת ליבי התחיל לפעום חזק. מצמצתי פעם לקול שהערכתי את המאמצים שבו להיות רך ורגוע. "הי סי-ג'י". הוא חייך אליה והיא חייכה חזרה. לא ידעתי בכנות מה אני אמור לעשות עכשיו.

"או! נזכרתי! לא עשיתי שיעורים במתמטיקה- ביי ילדים! לא לעשות שטויות!". כן. שיעורים. ממש. סי-ג'י את שחקנית גרועה. היא התנדפה ואני הודתי לה תאמת בעומק ליבי על שפשוט לא הביכה אותי מדיי לידו.

אני בולע את רוקי וחושב מה עכשיו?. הבטן מגיע לעזרה ואני קם ממקומי. פונה אליו. "אני--" וואו. מה חשבתי לומר לו. אני רוצה ללכת לשירותים?. תמים לא?. אבל אני לא מספיק. הגל עולה מהר מדיי ואני בפאניקה דוחף אותו, מכסה את ידי ופורץ החוצה מהכיתה.

"ג'אנקוק!". קולו מתוסכל. צועק לעברי תעצור במשמעותם העמוקה. אבל אני לא יכול. לא עכשיו. אני צריך. מהר. או! אין כאן אף אחד. מושלם. בשביל-

אני משתעל מעט. מרגיש שוב את הטעם החמוץ, יורק אותו בסוף הטקס הזוועתי. לוקח טישו ומנקה את פניי. כשאני יוצא, ידי מכוסה על פי, כשאני משתעל עדיין מעט. עוצר על מקומי כשאני רואה אותו עומד נשען על הכיור. משום מה אני לא נבהל. לא מרגיש כלום לגביי זה.

רק עיני מתקמרות מעט בעצב. איני יודע מדוע אני מרגיש כך. למה עצוב לי עכשיו?. אני מהרהר כשאני פוסע לכיור. למה ההרגשה כאילו ואני מסכן. ואני מנחם אותו על כך?. קצת מסובך. אבל זה מה שבערך הרגשתי. ניקיתי את פי בשתיקה. עיני מוארות מעט כשאני רואה את ראשו מוסט ממני. לתת לי פרטיות.

אני מנגב את עצמי באטיות מרגיש משהו מוזר שנבנה בי. שמתחיל לגאוש בתוכי. כמין תשוקה. כמיהה למשהו מסוים.

מגע.

אלה כבר ימים רבים בהם המצב בבית הפך להרגל. בהם משמעות חיי אבדה. אני--- מרגיש מת מבפנים. ואיני מצליח לעצור את זה. איני יודע איך זה עובד הפעם. אני פוחד ממגע של כל אדם. אני נדחק לפינה על כל מילה שהולמים בי ורוצה להיות לבד.

אבל למרות כל זה. אני כל כך רוצה מגע מבין. מגע שירגיע אותי. אני לא רוצה לבד. רוצה יחד. אני לא מחפש אבל נואש כל כך לדבר הקטן הזה וגם אם הוא יהיה פעם אחת. אני חייב אותו לרגע קטן. הקטן ביותר. גם אם בסוף לא יצא מכך כלום.

"אתה בסדר עכשיו?".

והקול הרך שלו הספיק בשבילי כדי לשים מחסום לכל הקולות שצעקו לי שיש לו חבירה. שיש לו אהבה וזה לא אני. שהוא לא יהיה איתי אפילו בגדר חבר אם יידע סופית מי אני האמיתי. ומהם המגבלות שאני סוחב כבר הרבה זמן.

אני מתפרק.

וברגע שאני רואה את גבו אני מתקרב מהר וכשהוא מסתובב אני כורך סביבו את זרועותיי. נצמד הכי שאפשר בעדינות ורוך שלא השתמשתי בהם מעולם. כביכול ונמסתי עליו. קובר את ראשי בחזהו החם. עוצם עיינים כדי לחוש את הרגע הקצר. כדי לשקוע בו. באופורייה הזאת.

הוא לקח צעד אחורה אך לא ניתקתי. חיבוק מחבר. המעט שאני רוצה ממנו. לא בן זוג. כל כך קשה לתת לי?. "ג'אנקוק."

אין לי תשובה לקול השואל שלו. שהופך במחצית השנייה שלו לעדין. אני ממשיך לשתוק. מסמן לו בלי מילים בפתטיות שייתן לי תמיכה. שותק. על פניי חוסר הבעה. אטימות. חוסר רגש. כשמאחוריי עיני שוכן עצב שאני מחביא.

טאהיונג עוטף אותי בזרועותיו. המגע לא מפחיד אותי. אולי כי אני יזמתי אותו. יד אחת מונחת על ראשי. לא נותנת לי להקים אותה מצווארו החם והנעים שאני שוקע בתוכו.

תחושת הקלה נכנסת לי ללב. מזרימה בי כוחות לפחות להיום.

הוא מבין את השתיקה שלי. זה יותר מלהבין את המילים שלי.