אוקיי- אתן ממש חמודות.🤭😁💜
סורי על העיכוב:)
-
ריפוי. השתחררות. רוגע.
ההחלמה החיצונית הייתה מהירה. הרגליים כבר אינם פצועות. העור החלים. אני הולך רגיל.
ההחלמה הפנימית?. הלב...
"ג'אנקוק!". שמעתי צעקה מהסלון. פקחתי את עיני העצומות חזק. קם, מנסה לגרש את המחשבות שלא הפסיקו לעבור במוחי. מגרש ולא מצליח.
תחושת חמצה. תחושת אשמה. תחושה מייסרת.
אני ברחתי. שוב. ברחתי. אני כזה פחדן...
ברחתי ממנו. הוא נותר שם לבד. צועק את שמי רק פעם אחת. עצוב שהלכתי ממנו. עצוב שברחתי. שרצתי ממנו ללא לומר מילה. ללא התגובה לוידוי שלו. למילים שלו. לאמת... שהסתתרה כל כך המון זמן מאחורי הלב והעיניים שלו. ואני... הייתי עיוור. אולי לא אז. אבל כן כשחזרתי. הייתי בטוח שהיא לקחה אותו.
יחד עם החלום הנצחי שתמיד היה בלב שלי. בלב היחיד שלי. בלב...
שמכרתי רק לו. שנתתי לו בשלימות.
"קח. לך לג'ימין ותביא לדודה שלך. תגיד שאני נסעתי ואחזור מאוחר." הקול שלה לחוץ. אני מרים עיניים וקולט את הדאגה בעיניה. את החרדה. את החולשה. ומשהו בלב שלי זז. לא רגיל לראות אותה מתנדנדת. נחלש אוטומטית כי היא אחרי הכל המגן של הבית.
הנהנתי. עזבתי את הבית עם אנג'ל. נוקש ונכנס לתוך ביתם של דודתי ודודי. "אמא נסעה".
"אני יודעת". גם המבט שלה בורח ממני. גם היא דואגת. לאחותה.
"אתה בסדר?".
אני לא יודע אם ג'ימין שואל זאת כי מבטי קצת חולם ומחשבותיי מעורפלות מטאהיונג. או כי הוא כן יודע משהו שקרה לאימי. עם אימי. ואיפה אבא בכל הסיפור?.
אוי לא... אבא!.
"אני אהיה בסדר". לא השבתי ממוקד. מושיב את אנג'ל בשולחן שלו בחדר, מביא לה צבעים. מחייך אליה כשהיא מצחקקת ונהנית.
"ג'אנקוק!". היא כל כך שמחה לראות אותי. אבל אני עדיין נגעל. ידי מונפת במהירות. לא נותנת לה לגעת בי. "טזו-יו, אני מבין שאנחנו קרובי משפחה ונהפוך ליותר מיכך, אולי-" אני נושם. כדי להכניס אוויר. כדי לחיות. -"אבל לא נעים לי הנגיעות שלך. נגיעות בכללי".
"בסדר. לא אגרום לך לאי נעימות". היא מחייכת ומתיישבת לייד. "אכלת?. נוכל לדבר, להעביר את הזמן יחד אם תרצה".
אבל אני לא רוצה. מבט אחד לג'ימין ואני יוצא מביתו. שמח שהבין שאני צריך את המרחב. את האוויר. את הזמן. שמתחיל לאזול. וכל כך מהר...
שיחה נכנסת. אני אפילו לא מסתכל ועונה. "הלו?".
"ג'אנקוק..." אנחת רווחה. אני בולע את רוקי. נעצר באמצע הרחוב ולא זז. לא יודע מה לומר. האם לתת לתקווה שלו לגדול. לאכזבה להיות ענקית ובלתי נשלטת. "אני שמח שאתה לא מתעלם ממני. כבר פחדתי כשברחת ככה.." קולו מחוסר ביטחון. ואני שוב מעריך שזה בא בגללי. מעריך ודואג.
יש לי השפעה עליו.
זה לא טוב. זה לא הולך לבוא לטובתו.
"אני-" אני רוצה לענות. אני רוצה להגיד. אבל המשכתי ללכת. ועיניי תפסו את המכונית שעצרה בשעת ערב זו מול ביתי. אימי יצאה ממנה. יחד עם אבי. אחי גם היה איתם. הבחנתי בגבותיהם הכפופות. ביד שהייתה מונחת על הפה שלה על מנת לחסום משהו. משהו מאוד גדול.
בכי?
"אנחנו יכולים לדבר?".
אני שומע. אני לא מקשיב. "אני אחזור אליך... אני בבית". מלמלתי בלי לשים לב מה בדיוק. מנתק ויורד במדריגות לבית. פותח את הדלת וסוגר בשקט.
היא עמדה שם בוכה.
עם דמעות. עם רטיבות. עם האדמימות. עם הנואשות. עצב. היגון. האכזבה. הפחד.
היא בכתה. קרסה. נשברה מולי לאלפי חלקיקים. גורמת לאדמה תחתי לרעוד באי יציבות. אף אחד לא נתן לי מדיי הרבה תשומת לב כשעמדתי בפתח הסלון. אחי עמד לידה. מנסה להרגיע אותה. סובבתי מבט לספה. שם ישב אבי. מבטו לא מפוקס. מביט בה. מביט בי. משפיל מבט. וחוזר.
הבכי וההשתנקויות שלה החזירו אותי למציאות הקשה. "אמא הכל טוב. בסופו של דבר לא קרה כלום". נשמע קולו של אחי.
"לא קרה. ומה יקרה פעם הבאה? מה אז?". היא מעיפה מבט אחד באבי. צועקת. מאשימה. מבקשת פעם אחת בחייה תמיכה. אבל מאבא שלי היא לא יכולה לקבל. וזה לא בגלל שהוא לא אוהב אותה. הוא אוהב. אוהב מאוד... אבל השכל שלו פגוע. וביטוי רגשותיו גם הוא.
משטרה. שוב פעם...
בגלל אבא.
אחי מנסה להרגיע אותה שוב פעם. אבל היא לא נותנת לאשליות להגיף אותה. תמיד הייתה כזו. מציאותית עד לקשה מכל. ולהתמודד?- רק לבד. ללא עזרת אחרים. ובאיזשהוא מקום... תמיד ריחמתי עליה. ההתמודדות. היא זאת שהפכה אותה לכזו סגורה. מודחקת. ובעלת רצון לגרום לקרוביה לטוב מכל.
אני משתחל לחדר שלי. לאחר שתי דקות אימי נכנסת לחדר השירותים. אחי נכנס לחדרי. "נערים נתקלו באבא. ובו נגיד היה לו התקף עצבים". כן. אני מבין. אני מכיר את ההתקפים האלה. "הם הזמינו משטרה. קראו לאמא. הגעתי גם לאחר שאבא התקשר אליי. אמא הסבירה לשוטרים שאבא לא..."
כן. אבא לא משהו... "אבל היא לקחה קשה. גם ככה היא מתמודדת עם זה יום יום." הוא משחרר אנחה. אני מתכווץ. "אני מקווה שלפחות אתם לא מעמיסים עליה". נאנח אחי. לוחץ בנקודת מפתח בלבי. נקודה שגודלת...
פעם ראשונה בחיי שאני מסכים להבין אותה. להבין למה היא ככה אובר מרחמת. יותר מדיי שולטת. בודקת. מפקחת. כדי שיהיה טוב. לפי מה שהיא חושבת.
אחרי הכל את הבית הזה היא מחזיקה גם... לבד. רק היא. לבד.
אני יוצא מהבית. נותן לאחי להרגיע את אימי. אפוף במחשבות. מתחיל להרגיש רגשות חדשות כלפיי ההחלטה שלה לחתן אותי. בפתח הבניין עיניי מורמות מעלה לדמות. אני מופתע. נעצר. הוא מתקרב אליי כשמבחין בי. "מה אתה עושה פה?". אני מכווץ גבות.
"אמרתי לי שאתה בבית. שנדבר". הוא מכווץ גם.
"על מה נדבר?". הכיווץ אצלי גדל.
"עלינו..." הכיווץ אצלו מתרפה. מתרכך.
מכווץ לי הפעם את הלב.
YOU ARE READING
۷ƙ|כנפי מציאות
Romance"המציאות עולה על כל דמיון". [עונה 2.] וללמוד זה חבל. והאם זה כדאי, ואפשרי, ובכלל? הפכתי עולם שלם בשבילי וזה עוד היה קל. ובשבילך עוררתי סערות וימים אל על. ויבשות נותבו לחלל. לא ידעתי לראות ולמצוא. תהיתי בחושך. בתוהו. בכלום. אתה היית נקודה שהאירה. שעז...
