۷ƙ|כנפי מציאות

30.

-קצב ההצבעות ירד :(  -

ישבתי על ספסל בחצר לאחר שהלכתי אליו בעיוות פנים אך רגיל לגמרי. כאב כפות הרגליים הורגש. למרות שהעיקצוץ חלף, הדריכה התישה אותי. אבל רציתי את הזמן שלי. במיוחד שניסיתי להדחיק את הרגע שלא הפסיק לחלוף בראשי. הרגע בו הסתכלתי על טאהיונג. בעודי חשוף. מוסמק. לפני שאבי לקח אותי.

לפתע יד כלשהיא לקחה את ידי. הרמתי מהר מבט מתכונן לצעוק. ומרגיש איך הלב מתחיל לרוץ בשנייה אחר כך. "היי- טאהיונג?." הוא הקים אותי מהספסל. גורם לי ללכת אחריו. "טאהיונג... ל-לאן?". נשכתי את שפתיי מול הכאב הקל שחזר. הרמתי גבות כשהוביל אותנו לקיר האחורי של המבנה.

הקיר אליו כולם התעצלו ללכת.

"מה-". הוא הצמיד אותי לקיר בסיבוב אלגנטי. "טאה-".

אבל השפתיים שלו היו מהירות ממילותיי. הפסקתי לנשום. מופתע מהצעדים שהוא לוקח לאחרונה. העדינות שלו הייתה חדשה. הרכות בה נהג איתי. בטני התהפכה לתחושה הנעימה ששוב הופיע. אני נמס תוך שניות רוצה לא להפסיק לעולם.

רגליי זזו באי נוחות. מחולשה של רגע. ומהכאב שהיה לי. טאהיונג התנתק ברגע אחד משפתיי ולפני שיכולתי להבין מה עוד הוא מתכנן, הרים אותי בידיו. מצמיד חזרה לקיר כשאני ממהר לכרוך את רגליי סביב מותניו.

נשימה.

פניו היו קרובות אליי מרחק קטן מדיי. בלעתי את רוקי בלחץ. הפעימות שבי איבדו שליטה. דבר אחד זה פשוט לנשק אותי כשאני עוצם עיניים ולא יכול לדבר. ודבר אחר הוא להיות מולו מרחק נגיעה, כשפניי מסמיקות במבוכה.

והשקט סורר.

"איפה עצרנו?". לחש. מצמצתי פעמיים. מרים באטיות את מבטי. עיניי קושרות איתו קשר עין. אני עוצם את עיניי בבת אחת ולוקח נשימת הצלה כשאני חש בנגיעה המרפרפת ששפתיי קיימו עם שפתיו. פקחתי עיניים נואשות שיחוס עליי.

הוא רק הביט בי בחיוך. בוהה בי. חם לי פתאום. אני שומע את ה'בום' הרועש שנובע מלבי ומבקש שלא ישמע בטעות. "שכחתי לרגע שאתה פצוע. הייתי צריך להרים אותך מההתחלה". אוזניי מתכסות בצבע המביך ואני ממהר להשיב. "ל-לא... זה בסדר". אך בסוף המשפט אני מתכווץ וכמעט לוחש את המילים כשראשו התקרב אליי חזק.

יותר קרוב אפשרי?. אני אשרוד?.

נשמתי עמוק. השקט בינינו הופך לנעים יותר. "זאת..." ניסחתי במוחי את המשפט איתו רציתי להבין הכל. במיוחד את הנשיקה שנתן לי. "הנשיקה-" הסתכלתי לעיניו עמוק. אומר בשקט. -"זאת הייתה הנשיקה הראשונה שלי..."

טאהיונג חייך בתגובה. "גם לי..."

אבל אני סובבתי בחדות את הראש. מרגיש בעצב איך שפתיו נפגשות בהפתעה בלחי שלי. הוא התנתק באטיות. "ג'אנקוק?". הסתכלתי לעיניו המבולבלות והעצובות מעט. לא התאפקתי. "איך אתה יכול להסכים איתי כשזאת לא באמת הראשונה שלך?". בגרוני הופיע גוש.