۷ƙ|כנפי מציאות

6.

רצתי. רצתי. חזק.

כמה שלא רצתי זה היה קשה פתאום. כביכול אני מורח את רגליי על המדרכה. למה לא הולך לברוח?. הם מצליחים להשיג אותי. לא. יותר מהר. אני חייב לר-

אני מסתכל באימה על ארבעתם כשהצליחו לתפוס את קצה חולצתי ולזרוק על רצפת הסמטה.

 "היום תורינו. אתה לך תשמור שאף אחד לא יראה." אומר אחד לנער חום. ההוא מהנהן ועוזב. עומד ממרחק. רגע. מה זאת אומרת תור?. אני כלי משחק?. למה? אני לא אוהב את המבטים שלהם. לא אוהב את ההתקרבות.

ליבי פועם מהר. הלחץ כובש כל חלק בי. מאיים עד בחילה. אל. אל תתקרבו אליי. רגע! מה אתה?. תעזוב- לא- לא את-

הרחוב יכול לשמוע את הכאב שלי. את הצרחות שלי. אך משום מה הכל ריק וחשוך. אף אחד לא מגיע לעזור. להציל. "שתוק. פשוט תהנה." לוחש לי ההוא מאחורי האוזן. לחישה שרק מגבירה את קצב ההצטרדות בגרוני.

ל-לא רוצה... אני לא רוצה... כואב... תפסיקו...

גם הבכי לא עזר. בכיתי מהרגע שהחולצה לא הייתה יותר עליי. אף אחד לא בא. אבל נאמג'ון- הוא כן עזר לי. אז למה עכשיו הוא לא?. אני רואה אותו... אבל במקום לעזור הוא בורח- הוא הולך!. נאמג'ון לא!!.

"ג'אנקוק! תתעורר!!!".

פקחתי באחת עיניים. חזי עלה וירד במהירות היסטרית. נחנקתי, מתחיל להשתעל. ליבי פעם מהר. הבחנתי בכך שאני מזיע. קשות. ידיי רועדות על עור הספה. מנעתי מדמעות לצוץ במורד לחיי.

חלום...

שוב אותו סיוט. 

"ג'אנקוק..."

רגע. אני. איפה אני?. לא ברחתי מחבורת נערים?, נכון. ואז.... נכנסתי לבית ו... אני עדיין כאן. הרמתי את עיניי אט אט מברכיי אל אותה דמות שכרעה ברך ליד הספה בה כנראה השכיבו אותי. ליבי עוצר מפעימותיו.

טאהיונג.

"קח." בשקט של הלילה אני לא מעז להוציא מילה. היד שלי עדיין רועדת ולמרות זאת היא מושטת לקחת את הכוס. אני שומע אותו מוציא נשיפה שאיני מבין את פישרה והוא נעמד. מניח יד אחת בעדינות על עורפי ומקריב את הכוס לפה שלי.

הוא צעק כל כך מוחשי. הוא בכה כביכול הוא לא חולם, אלא פשוט משחזר מציאות שעבר כבר. אבל... עד כמה הייתה אותה מציאות כל כך נוראית שהוא ככה התפרע?.

בהיותי הכפוי טובה שאני דחפתי אותו ברפלקס מלאכותי שיצרתי כשבא עימי במגע והמים ניתזו לכל עבר. לפחות רק עליי. השקט שנוצר הכניס בתודעתי שמה שעשיתי היה עכשיו מביך. לא יפה. אבל. אבל אי אפשר אחרת.

ועדיין לא היה נעים. 

המבוכה התפשטה בלחיי כששמעתי גיחוך.

"מה? עכשיו גם אינך מרגיש בנוח לשתות אצלי בבית?". ניסיתי לשמוע את השבריריות בקול אבל האוזניים קלטו לרוע המצב את הזלזול והכעס. "אני לא טיפש. יש סיבה שאתה מתעלם ממני ככה?". אני מפחד להביט בו. הטון שלו גם ככה מרעיד אותי ואני מתפלל שמישהו מבני הבית יבוא לעזרה.

מבט חטוף על השעון ואני קולט את השתים עשרה בלילה. אמא שלי תחנוק אותי...

"למה לא חזרת?". עדיין נוקשה. ועדיין שתקתי. מה עושים? לעזאזל. "תענה לי ג'אנקוק!". ידיו תופסות בצווארון חולצתי, מיישרות אליו את עיניי ואני בולע את רוקי. מנסה לשחרר אותם עם המבט הכי יציב שגופי יכול להרשות לעצמו.

"תעזוב אותי." סטרתי לעצמי בשכל על הרעד. "אני צריך ללכת". קמתי מהספה. "אני מצטער שהתפרצתי לבית שלך. לא ראיתי לאן הלכתי. אנ-"

בליל מילות ההתנצלות הקרות שלי נקטעו כאשר הוא דחף אותי חזק לקיר הצמוד לדלת חדרו. שואב ממני את כל הצבע מהפנים. "אני לא צריך את ההתנצלות שלך ג'אנקוק. אני רוצה תשובות."

"תשובות?". זה היה מספיק תמים או שנעשתי שקרן גרוע?.

"כן. ואולי נלך רחוק עד כלפני חצי שנה. מהרגע שנעלמת בערב?". קולו נעשה פתאום שקט יותר. רגוע. כמו עיניו הרכות שהאש בהם החלה לדעוך. ידיו הריפו מאחיזתם הנוקשה בכתפיי אך עדיין היו שם. שולחים לי גלים נעימים ומאיימים בו זמנית.

"איזה ערב?". הייתי טיפש. מה חשבתי כששאלתי את זה. או. חשבתי לשחק את עצמו תמים. אבל טאהיונג לא אהב את זה כנראה. התשובה שלי גרמה לו לקמר את גבותיו בשאלה, תיסכול ואכזבה.

"הערב בו עמדתי כמו מטומטם וחיכיתי לך כל הלילה." הקול הנואש הזה. המובך. והפגוע. מחורר לי מעט את הלב. "אף אחד שם אצלך במשפחה לא נידב לי תשובות!". ברור. למה שכן ינדבו. "ואז אתה חוזר ומתעלם ממני. אחרי כיוף אצל דודים שלך." הוא הביט בי מאוכזב. כביכול לא ציפה זאת ממני. מאדם ש- האמין בו?. אני מביט בעיניים שלו בעצב.

אני מבין אותו.הוא ודאי פגוע. אני רואה זאת בנשימות שהוא לוקח. מנסה לרסן את הרגשות שלו. טאהיונג מאז ומעולם היה אחד שהגאווה הייתה שם דבר בשבילו. ועצם זה שהוא נתן לי להכנס לו ללב לפני שנה בהיותינו חברים. צעד גדול ומשמעותי זה היה בשבילו. וטובה גדולה ויפה כלפיי. לכן עכשיו קשה לו לראות איך הכבוד שלא נרמס. קשה לו. אני רואה איך הוא מתחרפן. איך התחרפן כל הזמן הזה.

אבל טאהיונג לא יודע דבר אחד. את האמת. וכמה שאפשר לשפוט אותו על כך שהוא לא נוהג בי בעדינות, זה נסלח. כי אני ממשיך לשקר לו. 

כי טאהיונג רואה אותי בתור חבר. ורק חבר. ואת אותו ערב כבגידה חברית מצידי. הוא פגוע כי וודאי רצה שהחבירות שלנו תימשך המון. רצה שיהיה לו את האחד שירגיש כמו משפחה.

אבל אני לא מוכן להיות לצידו כשמאחורי הקלעים יש לו חבירה. בת זוג שלוודאי רצה לספר לי אודותיה באותו ערב.