ברחתי. כי זה הדבר היחיד שאני לא יודע. לא יכול. לא מצליח- לעשות.
ברחתי. ולא רק כדי לברוח. אלא גם כדי לנסות ללכת אל. לצנוח במקום אחר. למצוא משהו חדש. להתרחק מהישן. לקום לשונה.
ברחתי. כי אני פחדן. עלוקה. חסר תכלית. באמת שאיני מבין לשם מה עפר כמוני עושה על הארץ. ולא קבור בתוכה. למה נמצא אחד כמוני באור של השמש ונהנה מחשכת לילה. מדוע אני בכלל קיים.
ברחתי.
אפשר לומר רציתי. אבל במציאות קרסתי לאחר כמה דקות של ריצה ממושכת ברחובות העיר בה אני גר. נחנק מאוויר. נשען בחולשה ובנואשות בעץ שעמד. קולט שאני נמצא בינות לעצים. רחוק מאוד מאנשים. רחוק מעיניים. רחוק ממבטים. רחוק מפקודות. מקירבה. מחום.
נאחזתי בעץ כשהוורידים בי גועשים מעצבים שאיני מבין ממה נבעו. דמעות מתוסכלות יצאו ממני. כשגוש חנק אותי בגרון. משחרר ממני בכי חנוק. ייאוש אינסופי. אכזבה בלתי מפתיעה כבר. למרות שהייתי לבד לא רציתי למשוך תשומת לב, גם אם בפועל אף אחד לא צופה. גם אם זה רק אני והשטויות שלי. גם אם זה רק אני...
והפחד שלי...
הרצונות שלי. חזקים. קיימים. אבל למדתי עם כל יום לדחוק אותם לצד. לתת לאני שלי להיקבר תחת כותרות אחרים. חשובים יותר מנער אחד שיצר את הבדידות של עצמו.
כאב לי. עמוק בלב התחרטתי על אותו יום בו הסתיימה החבירות בת שנים, שלי ושל הוסוק מארק וג'ין. היינו יחד. למדנו יחד. ויצאנו יחד. פעמים בודדות אבל יצאנו. אך החודשיים האחרונים בחיים שלי רק רצו לתת לי מכה בפנים. להראות לי שהלבד הוא המקום שלי.
וכן. גם טאהיונג לא בתוכו. כנ"ל נאמג'ון.
ידעתי שהייתי צריך להילחם. להסביר להם. להתחבר מחדש בינהם. אבל ידעתי שאני לא אהיה כמו האחד שהייתי. ג'אנקוק שהיה בעבר.. לא אותו ג'אנקוק של ההווה.
ג'אנקוק של ההווה. מרוסק יותר. עצבני יותר. פחדן יותר. עלוב. ולא יותר. כי הוא תמיד היה כזה. ג'אנקוק של היום, הוא כלום. הוא אפס. ואפס לא סופרים. על אפס מדלגים.
אני לא רוצה קירבה של אחרים. אני לא רוצה חברה. אני לא רוצה שאי מי ידע מה אני ומי אני. אותו אחד יסבול. המון. כי הוא ירצה לקבל ואני לא יודע לתת. כי הוא ירצה אדם. ואני חמור.
הוא ירצה קרן אור. תקווה. חיוך. אבל אני עצם מהלכת של לב סדוק. בעיות מטומטמות שיצרתי לעצמי. אאורה שחורה תמיד סביבי. החושך הוא החבר הכי טוב שלי. ובהזדמנות הראשונה אני בורח לזרועות שלו. אני פצול באשיות וברצונות שיש לי.
בכיתי שעה. שעה וחצי. וכל פעם בו חשבתי שזהו. עברה עוד מחשבה. קפץ לי עוד ווריד. הרגשתי חסר שליטה. זעם לא מובן עבר בכל הגוף שלי.
רציתי לשאוג. לכן עברתי בין העצים. מכה בהם בחוזקה. בועט בענפים. הורס צמחייה. התעלמתי מדם בידיים. רגליים. והצוואר, שנטף אחרי פגישה לא נעימה עם העצים. אבל לא באמת היה לי זמן לתת לזה את הלב.הרגשתי כלוא מאי פעם.
חשתי שהגעתי לשיא השבירה.
רציתי לשבור ולטלטל בחוזקה סורגים בלתי נראיים ולצרוח שיפתחו לי את הדלת. שישחררו אותי. כי אני נחנק. ולא ממים. ולא אוויר. כי אותו לא נותנים לי.
רציתי לצעוק עד שהגרון לא יעבוד יותר. כי אין לי צורך ועניין לדבר אל אחרים כשהאוזניים שלהם סתומות. רק בשבילי. לצרוח עד שאוזניי יחרשו מעצמם כי אין לי כוח להקשיב ולציית כמו ילד טוב ומזויף שאני.
רציתי לשתוק אבל רגשותיי סערו בי. התהלכתי לכאן ולכאן כמו מטורף. מאגרף ידיים ובועט חזק בעצים. דוחף את הגוף שלי כלפיהם. רוצה לדחוף. אותם. את המחשבות. את כולם. גם את עצמי. הרגשתי אבוד.
רציתי למות.
קרסתי על האדמה. על ברכי הרועדות. גופי מתכווץ. רפוי. נושם חזק. מתנשף תוך כדי שהחזה שלי עולה ויורד בקצב לא רגיל. הלב שלי איים לצאת. הוא דפק חזק והרגשתי שעוד רגע יקרע את העור באיזור החזה ויצא החוצה.
הלוואי.
רציתי.
עלוב כמה רציתי. כמה ניסיתי. כמה התאמצתי.
רציתי.
את כל הרצונות הדחקתי.
רציתי. מאוד רציתי.
אבל אומץ?-
אין לי...
YOU ARE READING
۷ƙ|כנפי מציאות
Romance"המציאות עולה על כל דמיון". [עונה 2.] וללמוד זה חבל. והאם זה כדאי, ואפשרי, ובכלל? הפכתי עולם שלם בשבילי וזה עוד היה קל. ובשבילך עוררתי סערות וימים אל על. ויבשות נותבו לחלל. לא ידעתי לראות ולמצוא. תהיתי בחושך. בתוהו. בכלום. אתה היית נקודה שהאירה. שעז...