ישבתי בכיתה. ראש על השולחן ואוזניות תחובות באוזניים, משמיעות מנגינה נעימה ורגועה. הרגשתי מנותק מהכיתה לרגע. עיניי נפקחות. רואות כיתה. אך חוץ מתמונה אין כלום. יש תמונה. אין אותי.
לפתע חשתי בנשיקה מתוקה על אוזני השמאלית. עיניי נפקחו במהירות ושלפתי את האוזניות. גופי נרפה רק כשהבחנתי באהבה שלי. האוזן נזכרה להפוך לצבע אדמדם ושפתיי חייכו בבישנות.
"ככה אתה משאיר אותי לבד?". שאל בשקט. עיניו נוצצות בעוד ידו מלטפת את ראשי. מעבירה צמרמורת. נעימה.
"אתה תמיד יכול לבוא אליי." השבתי בטון דומה. מגחך. חיוך מרוצה עולה על שפתיו. חיוך ערמומי. הוא התיישר בפתאומיות מהרכינה כלפיי. מתיישב על הכסא לידי. זה שצמוד לקיר. ובלי היסוס ומחשבה העלה אותי על זרועותיו. מניח על ברכיו בעודי נשבר לאלפי צחקוקים קטנים. מרגיש עף בעננים.
הקפתי את צווארו עם ידיי למנוע נפילה לאחור. מה שהיה מיותר. ידיו אחזו במותניי. מגנות. הבטתי בו בשעשוע, נהנה מהקרבה בה היינו. "ולשאול רשות לפני שאתה פועל על דעת עצמך?". אני מכה בו חוקים וקנסות. והגבר מולי רק גיחך.
"למה לי?". זיק ערמומי עבר בעיניו. שפתיו רכנו אליי לפתע. נושקות נשיקה קטנה. גורמות למצמוץ הפתעה בעיניי. מה. מי. רגע. למה. מאיפ-
אייש..
נשיקה חטופה. נוספת בצווארי ואני מתעורר מהטראנס בו שהיתי. "טאהיונג אנחנו בכיתה!!". ייבבתי. מרגיש את פעימות לבי ואת הסומק שעלה על לחיי המובכות בעוד עיניי מציצות לכל עבר בלחץ.
"זה לא באמת ימנע ממני לשטוף אותך באהבה". ענה בפיוט. גורם ללבי לעצור מנשימה. הקלות בה נאמרו הדברים לא הפכו את העיכול קל יותר. רציתי להחביא את פניי אך ידיו אחזו בלחיי. לוחמניות. מונעות מנתק קשר העין בינינו. "אל. אתה יפה כשאתה מסמיק". נשך את שפתיו. מונע חיוך.
חצוף.
"טאהיונג!". הכתי את חזהו.
"לא אקבל כלום בתמורה?". שאל ברוך. הסומק בי גובר.
תחזיקו אותי-
"ג'אנקוק". נשמע קול שלישי לפתע במערכה.
לבי הפסיק לפעום. קפאתי. כל האאורה הטובה. הפרחים באוויר. העלי כותרת הפורחים. האוויר הורדרד. הכל הפך חשוך וקודר. כמו הלילה ההוא. הכואב. האוכל. אינצ'יאן. נוגעים בי. כואב. גופי שורף. צרחות.
"היי..." אני חוזר לכיתה לפתע.
מאק-ג'ון.
גופי רעד. לא הסתרתי זאת מטאהיונג. רוצה שיעיף את האדם מאחוריי לאלף עזאזל. שיזרוק.
ניסיתי לנשום נורמלי ללא הצלחה. ידיים עטפו את גבי. "בא אליי.." שמעתי את לחישתו בעוד זרועותיו נכרכו סביבי. מצמידות אליו. חבקתי חזרה. מניח את ראשי בצווארו. שואף את הריח הנעים. המרגיע. חש את השלווה חודרת אט אט.
"מה אתה צריך מאק-ג'ון". קולו קר. בתוככי לבי אני יודע שמעולם לא אהד את מאק-ג'ון. במיוחד לאור העובדה שהיה נוגע בי. ונהפך חבר שלי.
"ג'אנקוק מה העניין?". הוא מתעלם מטאהיונג. "למה אתה חסמת אותי?. למה אתה מתעלם ממני כמעט חודש?". קולו היה כועס. מאוכזב.
אך אני רק פחדתי שיכה אותי. שיקרע את חולצ-
"כי אין לו עצבים אליך. כשיהיו נודיע". מודיע בן זוגי המהמם. שיחיה לאורך ימים אמן.
שקעתי ברוגע לחיבוק שלו. חש איך הצמיד אותי. מלטף את שערותיי. מעביר בעדינות יד על גבי.
"למה באמת?".
שואל אותי טאהיונג כשאנחנו שוכבים בספה. רגלינו שלובות. מחובקים תחת שמיכה מחממת. בוהים במסך הגדול של הטלווזיה. מרפרפים סידרה. שבקושי ונשמע קולה.
"מאק -ג'ון... היה שם." מלמלתי את הפחד. נשכתי את הכאב. "הוא לא עשה כלום אבל היה. ו-וראה... ונאמג'ון לא אמר לי כלום... א-אני לא ידעתי.. הוא-". טבעתי בבילבול ובשאלות של עצמי.
קולו היסה אותי. "שקט.. זה בסדר." ליטף את לחיי הסמוקה. עיניי מודות לו על ההבנה.
הבטתי בו לכמה רגעים של שקט. "אתה היחיד שהמגע שלו לא מפחיד אותי..." מלמלתי בלחש. רוצה שישמע. יודע שאולי לא. "אני כל כך פחדתי שאפחד מהמגע שלך גם..." הודתי באמת. מגלה עוד סוד.
"אני שמח." הוא חייך אליי כוכבים נוצצים. נושך מילים נוספות שרצה לאמר. "אני לעולם לא אכאיב לך ג'אנקוק." שוב המבט הזה שרוצה לומר עוד משהו. אבל אני נבוך מההשערה ומעדיף להדחיק לצד. "מה הם עשו? אז..."
לא דיברתי על הלילה ההוא מעולם. בשקט בינינו גלגלי מוחי נעו דווקא רגוע ובאיטיות. ידעתי שלעולם לא אוכל לספר מה באמת היה. זה מביך. זה מביש. וזה מכאיב. "הם לא הלכו רחוק מדיי". בררתי מילים. מחביא את פניי בצווארו. "הם הכאיבו לי... נ-נחשפתי... פחות.." או יותר...
"סליחה שהעלתי את הנושא". מיהר לנגב את הדמעה. להעלים את הכאב. חיוך רך עלה על שפתיי כשנישק את עיניי. "זה מסריח.." מלמלתי לעיניו הקרובות.
"הדמעות שלך הן הכי מתוקות. שתוק".
צחקקתי. מחבק אותו ללא הודעה מוקדמת.
ככה אני כשהאושר מקיף אותי חזק ואין לי מילים. אני מתנתק ומנשק אותו בכל הפנים. שוב. ועד פעם. כן. ככה אני מעביר במעשים את תחושותיי. מעולם לא הייתי טוב בלדבר. טוב שעם טאהיונג הכל אפשר להעביר במגע.
הוא מבין. טוב מאוד.
"אני אוהב אותך..." לחשתי. עיניי כוכבים שמחכות ליפול עוד רגע. ומשאלות שלמות גנוזות בתוכי. ולכן אני חייב שידע הכל."ואגב אני בתול-" מלמלתי מהר. נושך את שפתיי מהר לאחר שנייה. מתחרט שנולדתי לעולם.
פיו שנפתח לדבר קופא. עיניו מתרחבות. מבטו המום. פניו--- לא. לא משהו האמת. "פשוט תסתום". חבקתי אותו. מצחקק את המציאות היפה שלי. צוחק כשהוא עדיין קפוא. צוחק ומאושר.
נשיקה על ראשי.
"אני אוהב אותך." נשמעה לחישתו העמוקה. היפה.
עינינו כוכבים נופלים. מבקשות משאלות. חולמים חלומות שהולכים להתגשם.
YOU ARE READING
۷ƙ|כנפי מציאות
Любовные романы"המציאות עולה על כל דמיון". [עונה 2.] וללמוד זה חבל. והאם זה כדאי, ואפשרי, ובכלל? הפכתי עולם שלם בשבילי וזה עוד היה קל. ובשבילך עוררתי סערות וימים אל על. ויבשות נותבו לחלל. לא ידעתי לראות ולמצוא. תהיתי בחושך. בתוהו. בכלום. אתה היית נקודה שהאירה. שעז...
