۷ƙ|כנפי מציאות

51.

הסטרס לא עשה לי טוב.

השבועות אחרונים של הלחץ. החשש. והתקווה שאהיה קרוב לטאהיונג יותר. כאילו ורק עכשיו התנשקנו בפעם הראשונה והתוודנו זה לזה באהבתינו. בנוסף סחבתי על הראש מחשבות על העתיד ומחשבות על משפחתי. רציתי להיות עם אנג'ל אבל דיברתי איתה רק בפאלפון. זה הכאיב לי. זה הפריע לי.

ואני הדחקתי זאת.

אבל הדחקות הן העמסה על הראש. ואני ידעתי. לחפותי יאמר שלא ידעתי עד כמה.

הפסקתי לנסות לאחוז בכפית. מתייאש. כבר כמה ימים בהם ראייתי נעשית מטושטשת לפתע. מכפילה את החפצים בסביבתי. הנחתי חזרה גם את הצלחת. מעדיף לא לסכן את הבטן שהקיאה כמה פעמים השבוע ברמה גבוהה מהרגיל. 

הדבר שהפריע לי ביותר- היו הזמזומים.

הם היו קטנים. דקים דקים. יותר נכון דק. צליל ארוך וממושך. בעוד אני טיפש. מנסה להסתכל לצדדים ולהבין מאיפה זה בא. לקח לי זמן להבין שאוליי... זה מהאוזניים?.

אני לא יודע. אבל זה מוציא מהדעת. ולא רק הם. גם העייפות שגורמת לי לרצות לישון חורף שלם ולא להתעורר.

"היי..." הרגשתי, שעה שעמדתי בין הספות. מעביר את ידיי על פני ומנסה להרגיע את הכאבים. ידיים עדינות שנכרחו סביב מותניי. שולחות שובל חום נעים לכל גופי. הוצאתי נשיפת אוויר שכיווצה את צלעותי בהרגשה נוחה ונעימה ונשענתי לאחור. ראשי הכבד נוחת על כתפו האיתנה בעוד פי מניח נשיקה רכה בצווארו.

תמיד חלמתי לעשות זאת.

"אתה מרגיש טוב? אכלת?". טאהיונג אוחז במותניי חזק יותר כשאני מפגין שיחרור מאקסימאלי מדיי בכוחותיי ונשען עליו כמעט בשיא כוחותיי. אני לא עונה לו ומסתכל על קו הלסת שלו. כרגע היא יותר קורצת לי מאוכל. אני מרים את ראשי במאמץ ושותל נשיקות במורד קו הלסת היפה שלו. נהנה מליטופי ידיו על בטני הכואבת.

"איפה הבייבי הביישן שלי?". נשמעה לפתע הלחישה שלו. מעוררת אותי מהטראנס הרגוע בו הייתי ומחזירה לי כבומרנג את הרעש בראש, את הסומק בלחיים ואת המבוכה מימה שעשיתי עכשיו. "או... הנה הוא." חיוך עולה על שפתיו וצחקוק עדין נפלט מפיו. נלחמתי בלהשפיל מבט ולברוח. ללהשאר לידו ולקבל את תרופות ההרגעה שנתן לי חינם במגעו.

"כואב לי..." אני נכנע לכאב ומסתובב בזרועותיו, דוחף אותו על הספה כשהוא מושך אותי איתו. מתיישב על ברכיו כשרגליי משני צידי גופו. קובר את ראשי שוב בצווארו. מתחפר בחזהו כתינוק. "כואב לי טאה..." לחשתי קרוב לאוזן שלו. עוצם עיניים כששרפה לי הבטן. במיוחד בצד שמאל של גופי.

הפסקתי להסתיר.

אני לא מתכונן יותר לשמור סודות מטאהיונג. מהלב שלי. מחצי הנשמה שלי. אני לא לבד יותר. יותר לא צריך להדחיק ולומר שהכל בסדר. עכשיו אנחנו שניים. הכאב שלי יהיה הכאב שלו. ההקלה שלו תהיה המרפא שלי.

ואני רק אפסיד אם לא אספר לו.

"מה קורה ג'אנקוק?". גבותיו מעט מתקשחות אך פניו משאירות סממן של רוגע בשבילי. ידו מלטפת את הלחי שלי. מצווה עליי להרים את הראש ולהסתכל עליו. ואני מביט. פרפרים רוקדים לי בבטן כשהוא קרוב כל כך. עיניו אוהבות. עוטפות אותי בערפל חם ונעים.

"רועש מדיי..." אני מרגיש את פניי מתחממות. מרגיש שהוא מטפל בי עכשיו רציני מדיי. "כואב לי הבטן. וקצת קצת... מעורפל". אני מנסה להסביר. יודע שמעולם לא הייתי טוב בניסוחים.

"אולי תשתה תרופה שתקל עליך?". הוא מציע בעדינות. מעביר את ידו בשיערי.

המילים מעוררות בי זיכרון ישן. התרופות. הדלקת ריאות. הרופא-

"טאהיונג. הרופא אז אמר שצריך לעשות בדיקה ולבדוק אם הכל תקין עם הגוף." מלמלתי בחצי שאלה חצי קביעה. "קיבלנו אז תשובות?". אני מביט בו ודמותו נחלקת לשניים. עיניי נעצמות חזק ונפקחות. מנסות לפוגג את הערפל הלא נעים.

"או... היינו צריכים ללכת אליו שוב ולקבוע תור. זה נשכח ממני..." מלמל בשקט.

"זה בסדר. אני לא חושב שהיה משהו רציני." אבל משום מה לראשונה בחיי אני לא בטוח במילותיי. חוש שישי שקם לתחייה מתנגד אליי. אני מעוות את פניי כשגל בחילה עובר בגופי ומוציא בחופשיות יבבת כאב. נושך את שפתיי מהר, מייד אחר כך.

"בכל זאת. אני אלך לבדוק מחר אצל הרופא מה היו התוצאות." הוא קם, כשאני בידיו. משכיב אותי על הספה ועולה מעליי בעדינות. דז'ה-וו על אותו יום בו חלקנו את הנשיקה הראשונה עולה במוחי שוב וחיוך קטן ואוהב נתלה על שפתיי.

כנראה לעולם תישאר הנשיקה הראשונה חוויה בלתי נשכחת בלבי ומוחי.

"אתה יפה..." אני מביט אליו למעלה. לחיוך המתוק שלו. שולח את ידיי לצווארו. כולא אותו ומושך אותו מטה אליי. אך שנייה לפני שהפגשתי בין שפתינו זמזום חצה את ראשי. הווליום עולה מרגע לרגע. עיניי נצמדו בחוזקה זו לזו. כשאני עוזב את צווארו ומנסה לכסות את אוזניי אך הרעש בה מבפנים.

מראשי.

התרוממתי לישיבה. קם מהספה בעודי אוחז בראשי כשלפתע הרגשה חדה וישנה עברה בגבי גורמת לי לפקוח עיניים גדולות ומבוהלות. אני משתעל מחוסר נשימה ומקמר את גבי עד שאני נופל על הקיר ומרגיש את האוויר חוזר לצלעות השורפות.

פלשבק עובר בי.

אני וטאהיונג לומדים. לאנגלית. אני לא מצליח לנשום. כואב לי. טאהיונג מכה בי בגב ואני נחנק. בורח מהבית שלו. למחרת הוא מטפל בי. לא מסוגל לזוז.

"ג'אנקוק!". טאהיונג קורא לי בלחץ. מתקרב. אני מסמן לו לעצור עם יד אחת. הזמזומים גוברים ואוכלים אותי. אבל אם הוא ייגע בי יהיה לי קשה יותר עם הצלעות שלא נותנות נשימה. אני מנסה להתייצב בעמידה אבל עמוד השידרה לא אוהב את הפוזה החדשה ואני מרגיש איך האוויר מתרוקן לי. איך הרעש חודר אלייי כל כך חזק עד שאני שומע שקט צומרני.

מטושטש.

"טאהיונ.." גם המילים פתאום דועכות. כאילו אני מתרחק ממנו. משהו שואב אותי מטה. מטה מדיי.טאהיונג שולח לי יד מהר.

אבל כבר מאוחר מדיי.

--

האם הסיפורים שלי גרמו לכם אי פעם לבכות?. אם כן, איזה?.