דז'ה-וו.
הכרתי את המושג בגיל עשר.
אחי הפיל כוס. פלט משהו. קול הרוטן של אימי בקע גם. ואני עמדתי בצד וציחקקתי. מפני שבראשי באותם שניות עבר מקרה דומה שקרה לי. כששברתי צלחת. פלטתי סליחה באותו טון כמו אחי. וקיבלתי נזיפה.
לא בדיוק ההגדרה אבל זה היה מוחשי. דומה בכמה חלקים. ולאחר קריאת ההגדרה של המילה דז'ה-וו אימצתי אותה אל חקי. נהנה מרגעים חדשים בהם אני נזכר בישנים. דומים.
אבל ישנם זכרונות שאינם נעימים. בלשון המעטה. אילו זכרונות שאני מעדיף להחביא בצד השני של השמש. בירח. שישאר לא ולא יקום. עד הלילה. כי אז אף אחד לא ער. ובלתי ניתן לראות זיכרון מכוער זה.
מהרגע שהפחד כיסה אותי לא יכלתי להשאר בבית של מאקג'ון. פחדתי נוראות. הרגשתי את הלב הצועק בבהלה ולחץ. רק ממהר ודוחף אותי תוך כדי שהוא לא מפסיק לנדנד לי ללכת. ללכת. וללכת!.
והלכתי.
נעלתי את נעליי מול הדלת. לוקח בעירפול את הפאלפון שלי ומלביש ברישול את המעיל הקצר. יוצא לחדר המדריגות השקט בשעה זו של שעת לילה מאוחרת מאוד. אוויר הלילה הקר היכה בפניי החיוורות. לקחתי נשימה עמוקה לפני שהתחלתי ללכת במהירות.
צעדיי הגבירו את עצמם מאליהם והתחלתי לרוץ. לרוץ. ולרוץ עד שהרגשתי שהתרחקתי מספיק. עד שהבנתי שהתקרבתי מדיי.
אמנם ביתו של מאק-ג'ון היה רחוק. אך הרחוב בו גרתי היה לפניי. סימן שאלה עמד מולי. לא ידעתי מה לעשות עכשיו. האם להכנס? להמשיך?. סימן השאלה נעלם בעודי חוצה אותו. מרסק והולך לתומי על המדרכה. נמאס לי לחשוב מדיי הרבה. די.
ההחלטות המהירות טובות יותר. וההשלכות?- אסתדר.
הבזקים נעימים חולפים לפתע בגופי. הרגשה מוכרת. ממכרת, עוטפת אותי. התרגשות ורגש מסחררים אותי. וברגע אחד- קטן. קצר. ומבליח.
אני מרגיש בדז'ה-וו.
נעצרתי.
כאן עמדתי. כאן צפיתי. בו ובה. ובנשיקה... שלא הייתה.
כך ליבי פעם מהר. בדיוק ככה התרגשתי לראות את הבניין שלו מולי. קרוב. עוד רגע ו-
כאן. רק אחר כך נודע לי, הוא חיכה לי ימים על גבי לילות. שאחזור. שאבוא. שם, למעלה. במרפסת. הוא עמד וחיכה.
ועיניי עולות מאליהם למעלה. הדמיון מתערבב במציאות. ואני לא יודע האם אני רואה נכון או שהאלכוהול עדיין פועל. אבל הוא עומד שם. שעון על המעקה. מביט בירח במבט לא ברור. מבט שמעולם לא הצלחתי לפענח.
מבט שרציתי להבין.
רסיסים רסיסים של כוכבים נופלים עליי מהשמיים. נופלים עליו. נופלים עלינו. עוטפים אותנו בהילה זוהרת. ריסיו הבוהקות מסנוורות אותי לרגע כשהוא עוצם את עיניו. אני רוצה להמשיך לחלום. לדמיין. בוהה בו. ביופי הטהור ההוא. בנשמה המתוקה ההיא. בכל הטוב שרק ניגלה לי ממנו. דרך עיניי שלא שובעות מהמראה.
דז'ה-וו נפלא. אחד מהטובים שהיו לי.
כמעט אמיתי.
אך מציאות.
וליבי עוצר. אני עוד רגע נחנק כשהוא מסובב את מבטו אליי. עיניו מתרחבות לכמה שניות. המומות. שמחות. מוקלות. אני עדיין עומד מבולבל כשהוא עוזב את המעקה ונכנס חזרה הבייתה. ראשי האיטי מנסה להבין הם זה היה חזיון או שעדיין-
אבל אני נקטע על ידי דמות שמופיע לפתע בפתח הבניין. אני בוהה בו ללא בושה. מתנשף מהריצה. בוהה בי בחזרה. אילו היו דקות ארוכות שנמשכו כנצח. לא זזתי. לא רציתי שהדמיון שלי שוב ירסק את דמותו לאוויר. רציתי רק לעמוד עוד קצת ולהביט ביפיוף שלי. שהיה שלי.
לפתע הוא התקרב.
אני שולח את ידי לעצור והוא נעצר בבת אחת. שנייה אחר כך הוא המשיך להתקרב למרות התנגדותי. נעמד קרוב לפניי. קרוב אליי. קרוב לליבי הפועם בלחץ. טוב. זה לא האלכוהול. לקח לי זמן לקלוט.
זאת אמת.
הרגשתי בפתאומיות את ידו על הלחי שלי. הצטמררתי. עומד קפוא לכמה שניות. "למה הנסיבות היחידות שאנחנו מתראים הם כשאחד מאיתנו לא צלול?.." קולו הלוחש לא שאל. הוא היה מתוסכל לראות אותי במצב שהייתי.
ככל הנראה המראה שלי היה נורא אם אני חווה את העצב שבו.
"בא אליי. הביתה". לשמע המילה השנייה נעצרתי. אמנם ראשי עדיין היה מסוחרר אך הרגשתי חכם ומשכיל. עדיין. הבטתי בו בפנים מכווצות. "אי אפשר." אילו המילים היחידות שנפלטו מפי השיכור.
"למה?". הוא העלה גבה בבילבול. אבל גם אני הייתי מבולבל. לא אני דבירתי מגרוני. אלא כל האלכוהול ששתיתי היום ולא הפסיק להכות את מוחי ולערפל אותי סופית. "אני..." פגעתי. בטאהיונג. פגעתי. אי אפשר. "לא... לא כדאי". אני יכול לפגוע בך שוב. לא כדאי.
"ג'אנקוק? בא כנס למה אתם בחוץ?". אימו לפתע מופיעה במעקה. אני לא רוצה להיות לא מנומס ומהנהן במהירות והיא נעלמת.
"לי אתה מסרב ולאמא שלי מסכים?". ניצוץ פגיעה הופיע בעיניו כשעמדנו אצלו במטבח. אכזבה. שניהם שלחו לי שובלי שנאה אל עצמי. הוא רצה להסתובב אבל תפסתי בידו. "לא.. זה לא ככה".
"אהה.." הוא השיב בקרירות. עוזב אותי אך אני שירבבתי את שפתי בעלבון ותפסתי את ידו שוב. נעים לי להחזיק בה. מה אכפת לו שלא ננתק את הקשר?. "די ג'אנקוק. תעזוב". הוא מצווה עליי אבל השירבוב בפי רק גודל. באי שליטה.
אני רוצה פתאום להפסיק לחוש צער. אשמה. וייאוש. אני רוצה שהתקווה תגדל. שאנחנו נוכל לבנות סוף סוף משהו משותף. לכן אני מנדנד בראשי לשלילה. לדבר שהוא משפיל מבט ומצחקק.
הא?.
"אתה מחר תהרוג את עצמך..." הוא מרפה את האחיזה ומצמיד חזרה. מאפשר לנו להיות קרובים. "אתה תתחרט.." הוא מילמל בשקט. עם חיוך יפה. ידו אוחזת הסנטרי. עיניו בוהות בי במבט מוזר.
"תגרום לי להתחרט". חייכתי בתגובה. מחזיר לו את אותו מבט לא ברור. לא כל כך חשוב לי האם אני שפוי עכשיו או לא. הדאגה האחרונה שלי שאני מדבר נורמלי.
פשוט תנו לי לבהות. בחיוך שלו. בו. להרגיש את השמחה הקטנה שזוהרת אצלו בלב.
ואני מוכן להתקיים כאן בכל דקה ושנייה.
YOU ARE READING
۷ƙ|כנפי מציאות
Romance"המציאות עולה על כל דמיון". [עונה 2.] וללמוד זה חבל. והאם זה כדאי, ואפשרי, ובכלל? הפכתי עולם שלם בשבילי וזה עוד היה קל. ובשבילך עוררתי סערות וימים אל על. ויבשות נותבו לחלל. לא ידעתי לראות ולמצוא. תהיתי בחושך. בתוהו. בכלום. אתה היית נקודה שהאירה. שעז...
