"תנקה". אהה. "תעשה משהו". בסדר. לא לגמרי אבל- "תלך". בשמחה. "תחזור מייד." חבל.
הפקודות כבר הפכו לשיגרה. מי אמר שזה היה דבר כה נורא. רע. הלכתי על חרוזים מרוב תסכול. וואו. ייאוש מעצמי. "ג'אנקוק". הסתובבתי אל ג'ימין. מחייך. "ממ?". המהמתי בשאלה.
"שמת לב שהאימהות שלנו בזמן האחרון יותר מדיי מדברות?". קולו דואג. בשבילי. אבל למה?. איך זה קשור אליי?. התעמקתי במילותיו ומצאתי אותם נכונות. מה הן זוממות הנשים האלו?.
"ג'אנקוק". צווארי מתעקם כשאני מסובב אותו אליו. "אני חושב על פתירת תרגילי מתמטיקה בפארק כלשהוא, רוצה לבוא?". דווקא לא אכפת לי. במיוחד שאני יודע שזה לא יהיה פיתרון תרגילים אלא עיסוק ודיבורים. אך- "פעם אחרת מאק-ג'ון". אני מחייך אליו. מבטיח. נפרד ממנו כשהוא ממשיך ללכת הלאה.
"ג'אנקוק". נהייתי מפורסם. מה עבר?.
"הי". חייכתי אל סי-ג'י.
"יש לך זמן פנוי בערב? אני חייבת עזרה. בבקשה, אתה התקווה האחרונה שלי!!". היא חיברה את ידיה, מביטה בי בעיני כלבלב. ש... לא עבדו עליי. נע. בכלל לא. "לא". היא חיש מהר ניתקה אותם ונעמדה ישר. "אייש נו! אתה לא יכול לעזור לי רק פעם אחת בחיים שלך?! אה?! איי-
"לא." אפילו לא התפנתי לשמוע את ההמשך. סי-ג'י כרגע מבדרת אותי אבל גם עולה לי על העצבים.
"אבל-
"עדיין לא. אין לי זמן". חייכתי אליה חיוך מעצבן וזזתי אחורה. נמנע מהסטירה שכמעט באה. "עדיין! נוו!". היא שילבה את ידיה בעודה מתיישבת לידי ועל יד ג'ימין בספסל שהוקם בשטח גינת התיכון. עיניה חופרות לי את הצורה. מתקרבות אליי. גורמות לי לקום מהספסל בכעס.
לא להתקרב אליי. מה. לא. ברור.
"ג'אנקוק". שמעתי קול מאחורה.
"מה???". הסתובבתי בצעקה.
...
טוב. אי אפשר להאשים אותי. נכון?. אני פשוט קצת. עצבני ועייף. זהו שילוב לאסון. והתקף לא מזהיר.
ג'ימין. סי-ג'י. בהו בי בעיניים גדולות. בעוד אני. בהיתי בטאהיונג בעיניים מופתעות אף יותר. המומות. נבוכות. הסמקתי מול מבטו הלא מבין מה עשה. אני כל כך. כל כך למות עכשיו מבושה. אייש... איך זה קורה רק לי. "ס-סליחה..." עצמתי עיניים בתסכול. פולט מרמור בלחש. פתחתי את עיני ברגע אחד. נושם עמוק ומחייך חיוך גדול שהותיר את כולם עם מבט המום ומוזר. אף יותר.
איך אני מאבד ככה את השליטה על המצב?.
"זה לא היה נגדך אתה יכול להרגע. הכל בסדר. כלום לא קרה. ו- תפסיק עם הפרצוף הזה רצית ממני משהו לא?!". מלמלתי במהירות שיא. חד וחלק. עם אותו חיוך לחוץ. קריפי שהוא נראה מעט נרתע ממנו. נשפתי בסוף המשפט אנחת ייאוש ללא שליטה שגרמה לכולם לכווץ גבות ולי יותר מתמיד לרצות להיבלע באדמה.
"פשוט תגיד מה אתה רוצה.." גלגלתי עיניים בעצבנות גלויה והשפלתי מבט לרצפה.
"א-
"מהמם! כלום?. יופי. ביי!". הסתובבתי מהר. מוחק את החיוך המזויף ההוא. הולך בצעדי צ'יטה. מתרחק מהספסל.
"ג'אנקוק!".
כבר הייתי בתוך המבנה. באמצעו של המסדרון. כשהוטחתי בחוזקה. נמשך על ידי ידו שהחזיקה בכף ידי. "אהה.." נאנחתי כשראשי נפגש עם האבן הקרה. זה. כאב... "למ-
"זה כאב..." מלמלתי בעיניים תובעות מול טאהיונג שעמד מולי. ידי מעסה את האיזור הפגוע. "יעבור לך". הוא כעס. "זה כאב." אמרתי שוב עם טון זועם. פגוע.
"למה אתה דרמטי?". די עם זה טאהיונג.אני מאבד כבר את השפיות.
דחפתי אותו הצידה בגסות. כמעט מעיף אותו. ומתחיל ללכת כשהזעם בוער בי. והפגיעה עולה. אייש. נפגעתי. פיזית הפעם אבל זה פוגע בו זמנית גם נפשית. יאללה עם זה!. אבל ידי שוב נתפסה על ידו. הדפתי אותה. מסתובב בכעס כשהוא, לא מונע ממני זאת. עמדנו זה מול זה במסדרון הריק. המסמן שהשיעור התחיל ממזמן.
"סליחה.." קולו היה מרוכך. מבין שבאמת עשה משהו לא טוב. בוקר טוב. שתקתי והשפלתי מבט. "אני מצטער לא רציתי להכאיב לך.." האירוניה זועקת בסיטואציה הזאת כי... כמה פעמים הוא הכאיב לי בחיים האלה בלי מודע.
האמת. כל כך רציתי ללכת מישם. פשוט ללכת. לא היה לי כוח לדבר אליו. אבל כשהסתובבתי הבנתי שלא ילך לי וקיללתי את העולם ואת התרופות שלא לקחתי כבר כמעט חצי שנה. מה?. לא יקרה כלום. "לא. אל תלך." כאילו יש לי ברירה טאהיונג.
"מה עושים..." מילמלתי לעצמי, בודק את הפלאפון. משפשף לכמה רגעים את הבטן שצרחה לי ביללות.
"אה?". זהו. הוא לא מבין. נאמג'ון עכשיו באיזה ראיון. הבטתי בהודעה וליבי נחמץ. ושמח בו זמנית. הוא כל כך התקדם.
בלעדיי.
"אה?. לא סתם- לא משנה- לא חשוב- לא באמת... כאיל-
גמגומיי המעוותים ביותר בתבל נקטעו על ידי קולה של טזו-יו שהופיע מקצה המסדרון. רצה. מהר. רק בשביל להתקרב אליי בצורה מסוכנת שגרמה לי לדריכות מיידית. ידיה נכרכו סביב מותניי בעוד פניה היו קורבות מדיי. סובבתי את ראשי אוטומטית והדבר הנורא והמגעיל קרה.
"למה??". התאפקתי בכוח לא להעיף לה סטירה. מי היא שתיתן לי נשיקות על הלחי באמצע יום שמש בהיר ויפה?. יפה אמרתי?. אהה. ממש.
"אופה! אני אתן לך מלא עד החתונה!". חיוכה היה מתרגש. רציני. ראיתי מבעד לעיניים האילו לא צחוק. לא עליזות משוחקת. אלא תמימות אמיתית. משהו קרה. משהו לא טוב. וכמו תמיד. בשבילי.
"חתונה?".
וכשאני מביט לעיניו שלא מביטות בי יותר. ומגלה בהם לראשונה אש בצבע זר עם ניחוח משונה וחדש. אני מבין שהסיפור הולך להיות דרמטי משאני חושב.
לעזאזל אין לי כוח.
YOU ARE READING
۷ƙ|כנפי מציאות
Romance"המציאות עולה על כל דמיון". [עונה 2.] וללמוד זה חבל. והאם זה כדאי, ואפשרי, ובכלל? הפכתי עולם שלם בשבילי וזה עוד היה קל. ובשבילך עוררתי סערות וימים אל על. ויבשות נותבו לחלל. לא ידעתי לראות ולמצוא. תהיתי בחושך. בתוהו. בכלום. אתה היית נקודה שהאירה. שעז...
