۷ƙ|כנפי מציאות

29.

אהבה.

הרגשה שמעולם לא הרגשתי. לא הבנתי. לא התעמקתי.

אהבה...

התחושה שמסבה לך צער ואושר בו זמנית. אך בנפרד. יש זמן לדמעה. ויש זמן לצחוק. ולחיוך. חשבתי שיהיה זמן לבעיטה. לגילגול מהמדריגות. אך...

קבילתי חיבוק. יד ביד. ליטוף בשיער וליטוף בלחי. עידוד שקט וחיוך מהבהב. וגם הגעתי לרחוק מיכך. קיבלתי נשיקה. את הפרפרים. את הבחילה שלראשונה הייתה נעימה. את הצבע בפנים שנבע מאושר פנימי חזק. את הצבע שנבע ממבוכה והתרגשות קלה.

נשיקה בדלת. נקישה בשפתיים.

הכל הסתבך בראשי המעורפל. המוסמק. כן. באיזשהוא מקום בלב לא חלמתי שזה יקרה. ועכשיו...

אני לא יודע מה לעשות.

מהמם.

 טאהיונג התנתק ממני באטיות שנבעה מאי רצון. כמוני. מותיר שוכב במיטה. בעדינות אליה רציתי להרגיל את גופי לתמיד. ידיי עזבו את צווארו בעודי נושך את שפתיי במבוכה. לבי עדיין לא הפסיק ממלאכתו הנאמנה.

טה-ג'ון פתח את הדלת לבסוף כשלא קיבל מענה. "אביך בדלת. פגשתי אותו ברחוב כשטיילתי וסיפרתי לו שאינך יכול ללכת. הוא בא לקחת אותך". כלומר לסחוב. הנהנתי במהירות. דוחף את הסוודר שלי לתיק, יחד עם כל חפציי.

"תגיד לו שייכנס." טה-ג'ון הקשיב לטאהיונג ועזב את החדר. משאיר אותנו שוב. לבד. יכולתי להרגיש איך נהייה קשה לנשום. איך השתיקה הכבידה. "אל תשכח למרוח את המישחה ולהחליף תחבושות, שמעת?". קולו הרך בקע את אוזניי. 

טאהיונג כרע ברך וישב- עמד מולי. מביט בי ברוך. הנהנתי בצייטנות. לא יודע מה עוד לומר. אצבעותיי מחזיקות חזק את ידית התיק שלי. ליבי קפץ שלב כשהוא התרומם והניח נשיקה במצחי. מקפיא אותי למוות. 

יעידו עיניי.

אבי נכנס לחדר. עליתי עליו מאחור כשכרע ברך. נותן לו להחזיק בי. לסחוב.

"תתקשר איתי. תהיה בריא." סובבתי את פניי המבויישות לקולו. מחייך אל טאהיונג באהבה חיוך תודה. עוזב עם אבי את מפתן הדלת. 

"אמא תחזור בעוד רבע שעה. תספיק להתארגן לשינה ולישון לפני שתגלה." אמר לי בעובדה שעה שצעדנו ברחוב החשוך והשקט. צרצרים מזמזמים לנו הבייתה.

"לא תספר לה שנפצעתי?". הפתעה התנגשה בקולי.

"לא תרצה." הוא השיב בטון מגחך. הלב שלי התחמם. מייקר את הרגעים הבודדים בהם ראיתי בו את הכנות. את אהבתו. את רצונו שיהיה לי טוב. וזה נדיר. אבא הוא לא אדם רגיל. "קניתי לך גלידה אבל לא היית בבית. הוא במקפיא. תאכל אתה אוהב אותו." אמר לפתע בלי קשר.

כמעט בכיתי... 

ליבי התכווץ יחד עם הדמעות שהרגישו שסף הגבול לסערת הרגשות שעברתי היום כבר אינו קיים. שכחתי את החורף. למי אכפת מהי העונה. אבא רצה לעשות לי טוב...

"כדור הארץ לג'אנקוק!". ידה של סי-ג'י התעופפה מול פניי. מצמצתי פעמיים חוזר לארץ. "מה?".

"אייגו.." היא הביטה בי ממרחק. "משהו כאן לא תקין." צקצקה. "לא. לא תקין בכלל".

"למה את מתכוונת.." מלמלתי בחוסר ביטחון בורח ממבטה. אך היא רק התקרבה יותר. "כואב לי ללכת, אל תכריחי אותי לקום". אמרתי בקול מכחכח. סי-ג'י הסתכלה עליי לרגע ארוך וצמצמה את עיניה. 

"מה עובר?". מאק-ג'ון הופיעה. תיקו הונח יפה במקום כשהוא עצמו מסתכל עלינו בבילבול.

"לא. לא תקין בכלל. בכלל לא..." היא המשיכה לצקצק ולהרהר. מתרחקת ממקומי. מאק-ג'ון העלה גבות כשאני מחייך אליו בתמימות. "אייגו מה עם החיוך המתוק הזה על הבוקר?". הוא מצחקק כשמביט בי ואני ממהר להתנגד. "ממש לא!".

"כן.. מה שתגיד". הוא מסבך את שערותיי ואני רוטן ודוחף אותו. "מאק-ג'ון תפסיק!". ג'ימין מופיע בקצה ראייתי ואני מזעיק אותו לעזרה. "ג'ימין!". אבל הוא בוגד בי. יא ממזר. "הי! למה מכסחים את ג'אנקוק כשאני לא בעסק?!". הוא זורק את התיק וניגש אליי.

"לא! זה לא הוגן! די נו!". אני מצחקק בתיסכול כשג'ימין מדגדג אותי. שניהם אוכלים אותי טרף חי. הם מתים. אני הולך להרוג אותם. חלומות נעימים לעצמי. הלכתי לישון.

"הי!".

הם נעצרים באחת כמו הצחוק שלי שגווע באחת. גוון ורדרד פורץ ללחיי כמעט מיידית כשאני רואה את עיניו שמביטות בי ממקומו ליד השולחן הצדדי של הכיתה . מחייכות ומצחקקות. אני דוחף את שניהם בהזדמנות הפתאומית הזאת ומיישר את עצמי במקום. "הו המורה בוקר טוב!". אמר מאק-ג'ון בנימוס. מתכונן לחזור אליי שנייה אחרי.

הילד התעורר מחוסר השכלה הבוקר.

"לא, די". אני דוחף אותו. הוא דוחף את ג'ימין שנתקע בשפיץ השולחן ומשחרר קללה שגורמת לכיתה לפרוץ בצחקוקים. "פארק ג'ימין וקים מאק-ג'ון!". שקט מסתרר כשהשניים מסתובבים לעבר המורה שעומד שעה ליד דלת הכניסה של הכיתה.

"החוצה. מייד!".

הם קדים בהתנצלות יוצאים בזה אחר זה במהירות. החיוך שלי יצא החוצה. מתאפק לא לצחקק בקול. 

במהלך השיעור אני מרגיש שמישהו בוהה בי ולחיי נצבעות. אני נושך את שפתיי מודע לפרופיל של אותו אחד.

אותו אחד שבגללו, אני לא אני מאותו יום גורלי.