۷ƙ|כנפי מציאות

27.

שיניתי את דעתי. החלטתי להלחם.

מאק-ג'ון: אתה מגיע לשחק היום?

בהמשך היום קיבלתי ממנו הודעה. חשבתי לכמה רגעים והחלטתי שאני צריך כן לצאת מכאן. אני לא אוהב לשהות בבית הרבה זמן.

את/ה: כן. ג'ימין מגיע?

מאק-ג'ון: בהחלט. מארק והוסוק גם יבואו.
מאק-ג'ון: גם ג'ין.

את/ה: וזהו?

לרגע הוא התמהמה.

מאק-ג'ון: ג'ימין אמר לי שקאי גם הצטרף.
מאק-ג'ון: או! וגם טאהיונג.

ליבי הפסיק לפעום.

"מה קורה?". חייכתי בשקט אל ג'ימין ומאק-ג'ון שהצטרפו אליי. הלכנו למגרש הענק שהיה ממוקם במרכז העיר. מדיי פעם היינו משחקים שם על מנת להנות. או סתם להתאמן. כשהגענו כיווצתי גבות כשראיתי שמול המגרש, במדריגות האבן, ישבו להם ארבעה בנות. 

"הם כנראה הקהל המעודד". גיחך מאק-ג'ון. מתקרב איתי לבנים שכבר הגיעו. 

עיניי מצאו את שחיפשו ולא ידעו מה לעשות הלאה. במיוחד כשהוא החזיר לי מבט ואני רציתי להיקבר. הרגשתי נורא. "יופי חילקנו קבוצות. תתמקמו ותתכוננו". הייתי שקט. הורדתי את המעיל מעצמי. נשאר בחולצה הדקה.

היה לי חם.

מהמבטים של טאהיונג. מהמבטים של סיו-אין אליו. מהמבטים של טזו- יו אליי. ורק המבט של סי-ג'י גרם לי להתרכך מעט. היא התקרבה אליי עם הצחוק המתגלגל שלה. "היי בוי, אתה יודע שאני בונה על הקבוצה שלכם לנצח". היא קורצת.

טזו-יו הקנאית מסתכלת עליה בכעס. "רבתם שוב עם טאהיונג?". אני מביט בסי-ג'י בעיניים גדולות. "דבר איתו הוא לא מפסיק לבהות בך." היא מגחכת ודוחפת אותי. "יאללה קדימה אל תהיו ילדים קטנים!".

"טוב." אני עונה לה בשירבוב. מרגיש תפיכה בכתף. אני מתרחק ומסתובב מהר. נרגע שזה הוא נגע בי. נלחץ כי הוא ליידי. "א-

אני קוטע אותו. יודע שהפעם אני זה שצריך להתנצל. "סליחה טאהיונג..." קולי יצא נואש. אבל מה יכולתי לעשות? אני חסמתי אותו בפאלפון כי שלח לי הודעות ולא רציתי לראות אותם. הוא לוודאי נפגע. 

להפתעתי הוא מחייך. ידו שאוחזת בצעיף, כורכת אותו סביבי. נותר לי רק לבהות בו בהלם. "אתה שוב תהיה חולה. מה חשבת לעצמך." הוא גם מוריד מעצמו ג'קט שחור ומחמם ומלביש עליי בלי שאלות. "טאהיונג..." אני רוצה שיגיד משהו. שיכעס. למה הוא מתנהג כאילו כלום לא קרה.

הוא לוקח נשימה ואוחז עם שני ידיו בלחיי. מביט בי עמוק. "הכל טוב, אוקיי? לא נפגעתי. ידעתי שזה יבוא. באמת. ואני שמח שאני הייתי זה שעליו יצאו העצבים שלך". הוא קורץ לי ואני סופית הופך לעגבניית שרי בין ידיו החמות. 

מישהו קורא לו והוא מחייך אליי חיוך אחרון. אני מרגיש רגוע. מעביר יד בג'קט המחמם. מריח את הנעימות שלו. הסתובבתי ונעצרתי בחדות כשכמעט נפגשתי בסיו-אין. היה לה מבט של רצח. "סיו-אין?". שאלתי בנימוס. למרות שידעתי שהאאורה הלוחמנית נובעת עכשיו גם ממני.

היא הסתכלה לצד. גורמת לי להביט לשם גם. לעבר טאהיונג. "אני לא הולכת לוותר. אז תכנע מעכשיו". היא לפתע אמרה בקול לוחש וארסי. הרמתי גבות כשהיא דחפה אותי והתקרבה אליו מאחורה. מחבקת אותו בהפתעה בעוד הוא מסתובב אליה בבילבול.

נשכתי את שפתיי.

עיני הצטמצמו.

האש בתוכי גדלה.

במהלך המשחק רק רצתי. שיחקתי כמו תמיד. במהירות ובקלילות. אבל כשהייתי שומע אותה צועקת את שמו ומעודדת אותו. היו עצביי עולים והייתי מטיח את הכדור בזעם. נותן עוד נקודה לקבוצתי.

"וואו ג'אנקוק היום פצצה מהלכת". צחקק קאי בידידות, תופך על כתפי. בתגובה המשכתי לרוץ, מחייך. חש עקצוצים מוזרים בכפות רגליי. 

המשחק נמשך והעיקצוץ הפך לכאב. חשבתי שנכנס לי משהו לנעל. בדקתי וראיתי שלא. אך עדיין הכאב רק גדל. מעקצץ. שורף. אבל אני עסוק בדם שגועש לי מקנאה. מעצב שמוחלף לזעם. ומתסכול.

ניצחנו.

המשחק נגמר. אני קורס על הרצפה מכאבים. הסרעפת גם היא לא נחה לרגע ומכאיבה. אני מוציא בהחלטיות את נעליי שלגודל תמיהתי, הבחנתי בכך שהיו קרועות. איך? הן חדשות!. טוב.. היו חדשות. הפכתי אותם למתות. אני מביט בגרביי קרסול שלי ועדיין מרגיש כאב.

בהחלטה של רגע ובסקרנות. אני מוציא את הגרב בתנופה-

יחד עם העור של כף רגלי שנדבק אליו. שהתקלף. מותיר את כף רגלי בשר חשוף.

עיני נפערו לרווחה. ליבי פעם במהירות כשהורדתי גם את השנייה. מבחין שגם שם עורי נחתך מכף רגלי. פלטתי נשיפת לחץ. המום מאיך הגעתי למצב הזה. "ג'אנקוק?!". גימין כורע ברך לידי ועיניו מתרחבות במהירות. "אומייג-

כן. המצב בכי רע. למרות שהבשר החשוף כבר לא כואב. אבל אין מצב שאני יכול ללכת. פסיעה אחת ואני לא רק אתייסר אלא אכניס זיהום לעור הפנימי. ג'ימין הביט בפחד בחתיכות העור שניתלו על הגרביים. לקחתי אותם באטיות. מכניס לתוך הנעליים ההרוסות. "זה לפח." מלמלתי בשקט.

"ואתה?"

"גם לפח?". גיחכתי באירוניה. משתתק כשכולם התקרבו, בוחנים אותי בדאגה. "זה כואב?". מאק-ג'ון וסי-ג'י שאלו באחת. הנדתי לשלילה. "וככה?". דחפתי את טזו-יו, כולא אנחת כאב. "אל תגעי!". עיניי ירו עליה גיצים.

לפתע הבחנתי בטאהיונג. הוא התכופף ולחש לי בשקט כדי שרק אני אשמע. "אימך לא תהיה מרוצה?". המילים היו עדינות. השפלתי מבט, עונה לו בשקט שלי. "אני אקח אותך לבית שלי טוב? אחי ידע איך לטפל בזה." ליבי התחמם.

הפעם הוא לא לחש. רציתי להתנגד אך עיניי קלטו את סיו-אין עם המבט שלה. באחת כרכתי את ידיי סביב צווארו. מהנהן מול עיניו ההמומות מהצעד שלי. לא היה אכפת לי מאחרים עכשיו. רק ממנה. טאהיונג לבסוף התעשת והרים אותי על ידיו.

"אנחנו הולכים חברים, אל תדאגו אני אטפל בו". אני בוחן את פניו המסמיקות כשאני לא בטבעיות נדבק אליו. קובר את ראשי בצווארו. רציתי לרקוד. החיוך ניצחון שלי היה בכיס.

את לא תוותרי סיו-אין.

חבל. גם אני כנראה.