۷ƙ|כנפי מציאות

21.

"אוקיי. כולם יושבים?".

אתה לא רואה?. נו באמת.

נשענתי אחורה על הכיסא שנמצא היה במעגל כיתתי. המורה לכבוד סופה של תקופת מבחנים ארוכה החליט לרכז אותנו בשיעור שונה מהרגיל. "כרגע אני מחלק לכם דפים קטנים. אני רוצה שכל אחד יחשוב על סיכום קטן וטוב שלמד משנה שעברה. דבר אשר יתרום לו לעתיד בשנה הזאת".

כולם נשאו עיניים למורה החדש והאהוב ונהנו מהרעיון. לא הרהרתי הרבה לפני שכתבתי בתימצות את הרעיון שלי. לא באמת חושב על להקריא אותו לפני כולם. לא יודע איך יגיבו לכך.

"בסדר. אני חושב שנתחיל בצורה רנדומלית. מי שירצה להוסיף את הסיכום שלו, מוזמן". הוא חייך אלינו. וסימן לאחת הבנות שנפנפנה בידה להתחיל.

"הלכתי על חברה. אני הבנתי שמי שמקשיב, יותר מוערך ממי שמדבר." כי כאשר אתה מקשיב לאחרים. הם בכבוד יקשיבו לך. דבר אשר הבנתי ממזמן. שכל קטן יש לה.

"יפה מאוד, מארק?".

"אני הבנתי שחבר טוב זה, זה שמוציא ממני צדדים טובים וחדשים שלא הכרתי." הוא העביר מבט מחייך להוסוק וג'ין ואני גלגלתי את עיניי. מה? ואני רק הוצאתי ממנו צד רע. בהחלט צודק.

"כן אמלי?".

"חייב לצחוק ולשמוח תמיד!". הדרמטיות בה נאמרה הדברים גרמה לכל הכיתה לפרוץ בצחוק משחרר. אמלי הייתה ידועה כאחת תוססת ופעילה מאוד בכיתתינו. לא פלא. אפילו אני עכשיו עיקמתי את שפתיי בגיחוך קטן וזעיר.

זעיר מאוד.

"ליסה?".

היא חייכה בבישנות והגניבה מבט לקאי שישב לצידה. מנסה להסתיר את החיוך המוסמק. "אהבה זה להיות בשקט ועדיין להרגיש בנוח ליד השני". כאן היא החביאה את פניה מאחוריי הדף, מצחקקת כשהכיתה השמיעה- 'אוו' ארוך ומתגרה כשקאי נישק אותה לרגע קטן בלחי.

"כן בוגום". המורה מקשיב בסבלנות לכולם. עדיין מחייך מהנערים הבוגרים שכבר מצאו להם זוג.

"יש משפט ששמעתי ממש הרבה ואני חושב שזה ממש נכון. אין אדם שלא יכול יש אדם שלא רוצה".

"וואו. יפ-"

"שטויות". פלטתי בלי לחשוב יותר מדיי על ההשלכות. גורר אליי את כל זוגות העיניים שנעצו בי את מבטיהם השואלים. המורה גם הוא סובב אליי את ראשו ומבטו העמוק הביט לעברי. "למה אתה מתכוון ג'אנקוק?".

פה קצת לא אהבתי את תשומת הלב שהורעפה אליי. לכן ברור היה שאשיב בחוסר סבלנות מופגן כל כך. "זה לא נכון, אדם רוצה לעצמו חיים טובים. שירצה עד מחר. הוא יכול להוסיף לרשימה רכב ומטוס פרטי אבל דבר מיזה לא יבוא אליו בגלל שהוא רוצה את זה." הטחתי והרווחתי מחברי הכיתה גיחוכים.

"אבל תסכים איתי שהוא כן יכול להשיג את כל זה". המורה שלו. אולי לכן אני יוצא מהכלים מהר מדיי. 

חשבתי לרגע-"הוא לא. זה לא בהכרח נכון." כאן קולי נעשה מעט יותר נמוך. היה שקט. לאחריו הוספתי עוד שורה כדי שיקלטו. "לאדם יש רצון. ויש יכולת. אבל לפעמים מספיק מחסום אחד קטן והוא לא יוכל להשיג את מה שהוא רוצה כל כך".

ממתי הפכתי נבוך מדיבור פומבי?. טוב. ישנם המון דברים בהם השתנתי.

"אתה צודק. אך אל תצטער בוגום. אתה הרי התכוונת למהות המשפט". הוא מסובב את פניו לבוגום ששולח אליי מבט מאיים. שישלח כמה שבא לו. לא מזיז לי. "אולי אם אתה כזה חכם ג'אנקוק, תקריא לנו לאיזו מסקנה נפלאה אתה הגעת?". בוגום פנה אליי בזילזול גלוי לעיני כולם.

הבטתי בו באדישות. מגחך בקול. קטנוני מצידו. התיישרתי בכיסא. עם ביטחון גדול. ואולי זאת פשוט הייתה אדישות. חוסר אכפתיות שאכלה אותי. לא הייתי לחוץ גם אם אכשל עכשיו. הכיתה נדרכה וכשהרמתי לרגע את עיניי, לא לקח לי שנייה לחפש אחר עיניו. כיוון שהביט בי כל הזמן.

ושמחתי. רציתי שיקשיב עכשיו. רציתי שידע. שיבין... אולי. אבל האמת... רציתי לדעת. להוציא את השאלה הבוערת בתוככי לבי החוצה. גם אם לא אקבל תשובה.

"למרות שהמורה ביקש מסקנות מהשנה שעברה, אני לא כתבתי כאן מסקנה." פה הכיתה הביטה בי בסקרנות. לקחתי נשימה. פולט בקול אטום ולא מתעניין. "חבר מאוד טוב לימד אותי איך להסיק דברים טובים מהעבר ולהתקדם הלאה. לכן אני לא נתקע מדיי הרבה על מה שהיה". חוץ מסצינה שלא יוצאת לי מהראש.

"אני כן כתבתי משהו שהייתי רוצה לדעת האם הוא כן נכון או שהוא משפט שטותי שכתב אחד מהחובבנים." פה הייתי כנה. 

"מעניין. אנחנו נשמח לשמוע אותו. אולי חברי כיתתך יוכלו להבין אותו?".

איני חושב. צר לי לאכזב אותך מורה יקר."לאהוב." ליבי פעם שלא הבטתי בדף אלא בזוג העיניים מולי. "פירושו להכיר מישהו היטב. לעומק". הייתי חייב להדגיש. "ולאהוב אותו למרות זאת".

המורה אמר שם משהו. הכיתה הוסיפה עוד אי אילו משפטים.

ומבטינו לא זזו.

האם כשתכיר אותי. תכיר היטב. את כל הסודות. אותי. את העבר וההווה שלי יחד עם הכאב והחיוך שלי.

תאהב אותי?

אה, טאהיונג?...