۷ƙ|כנפי מציאות

11.

שלווה רגעית.

הבנתי אותה כל כך. הרגשתי אותה חזק כל כך. זהו רגע בו אתה בטוח שאין צרות הכל טוב. השמש באמת מחייכת והלילה לא קיים. ואם כן אז רק בגלל שיש מסיבה להנות.

"לא בדיוק ראיתי לאן רצתי. משהו בשכל כנראה זכר איפה אתה גר, לכן נכנסתי אליך במפתיע." דיברתי בטון שקט. בעודינו מהלכים בין עלי השלכת היפים והצבעוניים. בשביל הפארק השקט בשעה זו של שעת צהריים. חוזרים מהלימודים.

"ברחת מהנערים האלה?". אז הוא יודע. כנראה שמע את הנערים מהבניין. הנהנתי, משיג ממנו מבט שהפך לדרוך, "הסתבכת איתם? הם עשו לך משהו?". גיחכתי וראיתי על פניו הקלה שאני מחייך פעם ראשונה מתחילת השיחה.

שטויות. על מה אני חושב.

"אני פגשתי אותם בטעות .הם לא הספיקו לעשות לי משהו. הכל טוב". אני חותם מהר את השיחה מרגיש לא נעים ולחוץ כששוב מדברים על הנושא ההוא. אני נהפך לחסר מנוחה מעט, מסתיר זאת עלי ידי נשיכת שפתיים ונעיצת ציפורניים בעור אצבעותיי.

הלכה לי השפה.

"תפסיק." הבטתי בפניו הכועסות, קופץ פנימה כשהוא נגע בידיי והיכה בהם חלש. מסמן לי להפסיק זאת. שוב אותה מועקה. האם הוא רואה אותי בתור אחד מוזר. שיש לו בעיות. אני מגעיל אותו עם השונות שבי? הוא יתרחק?.

"היי... ג'אנקוק". הטון שלו נשמע מתוסכל מעט. כיביכול הוא כל פעם נדפק ולא מבין מה הפעם עובר עליי. עדיין לא קולט את כמות השינויים שצצו בי. פיזית ונפשית. מנסה לחוש קדימה אך קולט שהוא מפגר אחרי בכמה צעדים. אבל לא מתייאש. משום מה..

"אתה לוקח כל מילה ללב.." לא ברור אם הוא שאל. או קבע עובדה. אבל למרבה האירוניה גם המילים הללו לקחתי קשה ללב. נהדר. אני דיכאון מהלך. למה הוא עוד נשאר כאן? למה לא הולך לסיו-אין שלו?. תמיד הייתי נפגע מאילו שהוכיחו אותי. למרות שנשארתי תמיד עם פנים מחייכות כדי להרגיע אותם שהכל טוב. 

הוא לא קולט שכל מילה שלו ואני עלוב קטן?. הוא רוצה סיבה גדולה יותר בשביל לזלזל וללעוג לי? אז אולי פשוט לומר לו שאני הומו ואז בכלל החיים יהיו תותים?.

"ג'אנקוקי!". קול חדש קופץ לתודעה שלי. בשונה משאר הפעמים בחיי בהם חייכתי באושר מושלם כשראיתי אותה. הפעם החיוך שלי היה מת. גוסס.

חייכתי בחולשה וכרעתי ברך על מנת לתפוס אותה, רצה, אל תוך זרועותיי. היא הדבר היקר לי מכל. כל כך. היא הבנאדם היחיד שיקבל ממני הכל גם אם לא ירצה. וגם אם יהיה לי קשה. היא התנתקה מחיבוקי.

"היונגי..." היא שרבבה את שפתיה מביטה בי עמוקות. מה יש להביט? פנים מכוערות. אפס סימן לחיים. חיוורון מסריח. זה העומק שאליו הילדים תמיד שמים לב. והיא מביטה לעיניי. ואני מצטער שאני לא יכול להיות לידה חזק תמיד. מצטער שהיא רואה את העצב שבהם.

"היונגי אתה לא שמח". אנג'ל כיווצה עיינים והביטה בטאהיונג שעקב אחרינו בשתיקה. "אבל טאהיונגי כאן..." כיווצתי גבות באי הבנה. מגלה עניין וסקרנות כלשהיא. "אמרת לי פעם שטאהיונג גורם להיונגי לחייך." המילים פצעו. המשכתי להביט בה באכזבה מעצמי, עם עיינים מזוגגות.

"אבל..." קולה נחלש והיא מסתכלת עליי עצובה. מבוהלת מעט.לא מבינה מה קורה להיונגי שלה לאחרונה. "עכשיו טאהיונג גורם להיונגי לבכות..." חייכתי חיוך מריר. ממשיך לשתוק. לא לדבר. לא להתחייב.

אנג'ל לא יודעת. אבל טאהיונג לא רק עכשיו גורם להיונגי לבכות. גם פעם הוא גרם להיונגי לבכות.

אפילו המון מדיי.

"בואי אנג'ל. אמא תכעס אם לא נחזור מהר..." קמתי מהאדמה, לוקח את ידה ומנסה להתחמק ממבטו של טאהיונג.

"ואז היא שוב תצעק עליך-" העיינים תמימות ולכן אני עוצר אותם מייד. "בואי אנג'ל..." ליבי פעם בפראות. רק שטאהיונג לא קלט כלום. 

"אני מתגעגע..." עצרתי לרגע על מקומי והסתובבתי אליו במבט שואל. "לתקופה של לפני חצי שנה. בה היינו קרובים יותר". הוא דיבר בשקט. מנסה לאט לאט לגשש אליי דרך ולהבין אותי כנראה. להבין מה עברתי בחצי שנה שנעלמתי לו.

שתקתי. חושב.

"השתנית מאוד." הוא הוסיף. "אבל אני עדיין רואה בך את אותו אחד שרציתי להיות בקירבתו רוב הזמן."

המילים מנפצות בתוכי כל כך המון חומות. ובונות אחירות מייד אחר כך. רגליי רועדות. ואני מבין את מה שלא רציתי להודות בו כל כך המון זמן. אני מביט בו  עם חיוך עצוב. "גם אני..." לחשתי אך הוא שמע.

יעיד הברק בעיניו היפות.

[קרדיט לבעל התמונות;)]