אהבתי לעצבן. תלוי את מי.
את טאהיונג כן. הוא השתייך לאותם אנשים שידעתי שלא משנה מה. הם לא יעזבו אותי. לא משנה כמה אגרום להם לתסוס. למרות שאת סיו-אין אהבתי לעצבן מסיבה הפוכה. לא היה אכפת לי שתעזוב אותי. מי היא בכלל?
"אה!." פלטתי אנחה מהירה וקטועה. תופס בידו של טאהיונג חזק. משום מה, כשישבתי כך על הספה. לאורך. כשאחיו של טאהיונג מביט ומנקה לי את הפצע בזהירות עם חומר כלשהוא, הרגשה שובבה נכנסה אליי. המצב מצא חן בעיניי.
"זה לא אמור לכאוב. זה אמור לדגדג." הפטיר טה-ג'ון בגיחוך. פותח חבילה של תחבושת מרובעת ומישחה. "אני יודע!". מיהרתי להבהיר במבוכה. "אני פשוט לא אוהב דגדוגים. זה כואב לי." הסברתי בקול קטן ונמוך. מביט בדאגה במעשיו.
"זה נורא?". טאהיונג שישב מאחוריי, משעין אותי על חזהו- כן אני נהנה עכשיו מרקיע שביעי. נא לא להפריע. "מסוכן?".
"לא. אני פשוט מורח לו מישחה שתעזור לו לגדל עור חדש. בעוד כמה ימים האור יחזור לקדמותו. עד אז, אתה צריך להחליף את הבד המיוחד כל יום ולמרוח את המשחה. הנה ככה". המישחה שמורחה על הבד בכל כולו, הונחה בעדינות על כף רגלי.
"נעים.." צחקקתי מההרגשה הקרה על רגלי.
"מאוד". עקץ אותי טאהיונג. למה שנתתי לו מבט מאופק שרצה לרצוח אותו.
"הנה, טאהיונג יחבוש לך כבר לבד את התחבושת מסביב. הוא יודע איך לעשות זאת". הנהנתי, מרגיש איך טאהיונג קם. מיהרתי להשען על ידיי, מביט בו מתיישב במקום אחיו שיצא לרגע. "לא להתלונן. אני מומחה בזה". הזהיר בחיוך.
"אה.." הוא אפילו לא התחיל. רק נגע ברגלי. הסטתי את מבטי התמים לקיר. מעביר את לשוני על שפתיי. טאהיונג השפיל את ראשו חזרה לרגל כשאני מגניב לשם מבט. "איי איי!". מבטו הורם באחת. הפעם לא ברחתי והסתכלתי עליו עם עיניי הגדולות והתמימות.
"ג'אנקוק. אני רק. מעביר. על הרגל. תחבושת." נימתו מבולבלת כששאלה מתפזרת בכל פניו עם עצבנות קלה. התאפקתי לא לצחוק בעצמי והנהנתי בהבנה. "אין בעיה". חייכתי.
הוא עשה לי מבט אחרון. ממשיך לעטוף. ולא עוברות רגעים כשאני ממשיך במשחק המהנה שלי. "אאוץ'-
אבל באיזשהוא שלב כל משחק נגמר. ואני פוער עיניים בבהלה כשהוא קם בחדות מסתער לעברי. ראשו התקרב אליי בצורה מאיימת, מה שגרם לי להרים את ידיי עליהם נשענתי וליפול אחורה על הספה. שוכב כמו פגר מת.
ליבי פעם במהירות מטורפת.
טאהיונג גהר מעליי עם מבט עמוק ורציני להחריד. מצמצתי אליו פעמים. חזי עולה ויורד בכבידות כשאני מביט בו במבט המום ומפוחד שאולי עברתי את הגבול. הגבר החצוף הזה מתקרב אל פניי באטיות. גורם לפעימות רק לגדול. ללחץ בי לעלות ו-
"אפשר להמשיך?". קולו לוחש לי באוזן.
אני מסמיק מהקירבה ומכווץ את ידיי בחוזקה. "מ-מה להמשיך?". אני חושש מהמילים הבאות. מה הולך פה? אני מת היום?.
"לחבוש לך". הוא מתרומם מעט ומביט בי לתוך העיניים בתמימות. רגע אחר כך שפתיו הזדוניות פולטות גיחוך משועשע והוא קם ממני באחת. חוזר לרגל שלי ומסיים לעטוף אותה. עובר לשנייה. רק אני נותר שוכב כמת. המרטון של פעימותיי עוד ממשיך.
אני עוצם עיניים באי אימון ועצבים כשאני מבין שהוא עכשיו... שיחק איתי? רציני?. כמה אני עכשיו מובך. לעזאזל. "סיימתי." מבטו תמים. אני לוקח נשימה עמוקה וקם. מתיישר מולו. מוסמק. "היי, הכל טוב?, אתה אדום".
אני רואה אותו מתאפק לא לצחוק. רוצה לסטור ולישוק לו בלחי מיידית.
התיישבתי על הספה. מוריד את רגליי על הרצפה בעדינות עם פעימות שלא נרגעות משום מה. איפה אח של טאהיונג?. למה אנחנו לבד כאן?. "ת-תביא אותי לחדר שלך. הדברים שלי שם!". אני מנסה לומר זאת בקשיחות וביטחון שכושלים.
שוב מגחך. הוא ימות היום הבנאדם שיזהר לו.
לאחר שנכנס לחדרו והניח אותי בעדינות על מיטתו. הסתכל על כפות רגליי החבושות יפה. "אתה רוצה מים?". הרמתי אליו גבות מכווצות. מים?. "אתה עדיין אדום. חם לך?".
איבדתי את זה לגמריי. "יא!". חטפתי כרית שהייתה מונחת על מיטתו וזרקתי אותה עליו, יחד עם הכרית השנייה, החולצה והמחברת המוזרה שנחה לה בשלווה על הסדין. אך לפני שהנפתי את המחברת הרגשתי איך תפס בידי והעיף אותה מאחיזתי. מחזיר לי את מבטו עם קשר עין שלא התנתק.
קשר עין אינטנסיבי מאוד.
החלטתי להילחם והושטתי את ידי שנתפסה על ידו מיידית. קרב קטן עבר בינינו בעודי מנסה להשתחרר מאחיזתו. לא חלפו שניות ועיניי נפערו בתדהמה כשקלטתי את גופי נופל אחורה, אוחז בו ומושך אותו אליי בחוסר שליטה.
פקחתי את עיני לאחר חמש שניות. קולט אותו מעליי.
הדממה שסררה גרמה למבוכה לגדול בבטני. המרחק היה אפסי ולבי איים לצאת. פחדתי את התקווה שלי. רוצה נואשות את האמת של טאהיונג. ורק השקט... החדר החשוך מעט שהואר רק על ידי מנורת לילה קטנה ונשימותינו הקולניות יחד עם פעימות ליבינו, נשמעו בחדר.
"טאהיונג..." קולי הקטן לחש לעיניו שלא נותקו ממני. רציתי שיפסיק להביט בי ולגרום לי להסמיק בחוסר נוחות. חששתי על יום המחר אם לא אזוז. אך לפתע טאהיונג גחן בבת אחת. במהירות קריטית כמוה לא צפיתי מעולם. גופי התכווץ בחדות ועייני נסגרו ככפתור שנכבה ונדלק באלפית השנייה.
הרגשתי איך ריסק את שפתיו על שלי...
קפאתי.
ידיי שתפסו בכתפיו בחוזקה, כמעט ומשאירות סימנים מתחת לחולצה, הירפו בסופו של דבר. כמו פעימות לבי שהופסקו לרגע ואחר חזרו לפעום במרוץ מטורף כמוהו לא חשתי. מעולם...
רעד עבר בכל גופי. רוקד את החדווה. מחייך את ההתרגשות. נושם איתו את אותה שלווה.
הרגשתי נמס בין ידיו. נחלש...
גופי הרפה מנוקשות. חשתי ברוך של שפתיו. אך לא מצליח לקלוט. לעכל. שהוא... מנשק אותי.
רק הלב פעם ברוגע. מבין. שלוו.
רק הלב שמעולם לא התנגד על אהבתו לטאהיונג... הבין זאת מהר.
YOU ARE READING
۷ƙ|כנפי מציאות
عاطفية"המציאות עולה על כל דמיון". [עונה 2.] וללמוד זה חבל. והאם זה כדאי, ואפשרי, ובכלל? הפכתי עולם שלם בשבילי וזה עוד היה קל. ובשבילך עוררתי סערות וימים אל על. ויבשות נותבו לחלל. לא ידעתי לראות ולמצוא. תהיתי בחושך. בתוהו. בכלום. אתה היית נקודה שהאירה. שעז...
