חלומות מתגשמים.
פעם ראשונה שאני לא רוצה בכך. לא עם החלום שחלמתי כעת. הזיעה עדיין כיסתה את גופי. ידיי רעדו ונשימתי לא הייתה תקינה בכלל. גרוני שרף מיובש והייתי חייב נוזל על מנת שלא אחנק עוד רגע. יצאתי מהחדר שהיה שייך פעם לאחיו הגדול של טאהיונג. לא. לא עם טאהיונג.
הוא ממילא כל ערב יחד עם מינה. שניהם על המיטה מדברים. צוחקים ומעבירים חוויות. ואני עייף. אין לי כוח להקשיב לשיחותיהם. לכן אני הולך לחדר למעלה. ואולי זה הפך כבר להרגל. הדבר היחיד שמרגיע אותי זה שבבוקר הם קמים כל אחד בחדר אחר. כלומר הם נפרדים והולכים לישון.
הוצאתי בהזדמנות זו שאף בן משפחה מבני הבית לא נראה באופק וסידרתי יפה את משככי הכאב והתרופה להקלת הנשימה בסדר יפה בשיש. ממלא כוס מלאה במים.
"ג'אנקוק?".
אני קופא על מקומי. מוחי החולה לא פועל מהר והיא כבר לייד. אני מסתובב אליה אבל היא פוזלת לתרופות. הנוכחות שלה כבר לא מוצאת חן בעיניי. "מה זה?". היא מרימה את הקופסה התמימה ואני חוטף אותה מידיה הנבהלות.
"לא עניינך". אני ממהר לשים אותם בצד בצד. שלא יהיו ניראים.
"גס רוח אה?". אני שומע את קולה המתחלף לזר. גופי נדרך. "טאהיונג סתם מבזבז את זמנו.." היא מוסיפה בטון שקט. בכוונה אולי. שלא ישמעו. אני מסתובב בעיניים המומות. רואה מולי נערה תמימה ולא יודע איך השטן בלבל בשפתיים. "מה?". אני פולט בקושי.
היא משלבת ידיה. "בכנות אני לא מבינה מה טאהיונג מצא בך. אחרי שנים בהם גרתי באמריקה וחזרתי סוף סוף עם תקווה להיות איתו אני מגלה שהוא הסתנוור על ידי נער רודף תאווה שכמוך." מלמלה בשיניים חורקות.
אגרופי חרקו. ההלם פינה מקום לזעם. לא האמנתי שטאהיונג נפל בפח המתוק שלה. רציתי להראות את כל הצד הרע שבה. לגלות לכולם את הסוד השטני שעימה. את השפתיים שייצר בשבילה. מתוקות ורעות. קשת עכורה.
הרגשתי את ידה על הסנטר שלי. מרגיש רעד ואזעקות קולניות במוחי. סוטר את ידה ומעיף ממני בהתנשפות מפוחדת. אני מפחד מבת?. ממנה?. "מה זה?". היא לא נבהלת מיכך שהכתי את ידה. ההפך. היא אוחזת בה. ופניי מחווירות. "הוא יודע שהוא מתעסק עם חולה נפש?". היא מעלה עיניים נגעלות אליי. לאחר שסרקה טוב טוב את מרפק ידי המקושט.
כן. הוא יודע. רציתי לצעוק. אבל המילים משום מה סרטו אותי. חזק משציפיתי. פחד לופת אותי.
פחדתי ליפול. שוב.
לקחתי את ידי ללבי. מביט בה בזעם כבוש. אני לא אמור להפגע. אבל העובדה שהיא מבלה ימים על גבי לילות איתו והרגעים איתו התקצרו. כמו הלילות המשותפים. עושים לי רע. בונים בי חשש קטן ובלתי מזיק שגדל לאט לאט. בלי ששמתי לב.
חששתי שתיקח אותו. למרות שבטחתי בו. פחדתי.
כי ראיתי את המעלות שלה. את החסרונות שלי. כי טאהיונג היה איתה. לא איתי. והיום. לפני שנה פגעו בי. חיללו אותי. היום. לפני חודש טאהיונג ריפא אותי. אני מנסה להאחז בכך אבל משהו מכה בראשי. מעורר מההיפנוט.
הרצפה.
דווקא היא.
"ג'אנקוק!". יד מחזיקה אותי. מרוממת. עיני מסוחררות. מביטות באימו של טאהיונג שמופיע גם היא מולי. עיניה מביטות בי במבט חדש. ואולי יצרתי אותו אני?. "תמלא לו מים." היא אומרת לבנה כשהוא מושיב אותי על הספה. ואני סוקר את מבטה. לא מרוצה. מהמסכן. מהחלש. שהבן שלה דואג לו.
אני.
"אתה באמת חולה.." אני שומע מלמול חלש שרק אוזניי מסוגלות לקלוט. מעלה עיניים לפניה של מינה שפולטות צחוק בז. מתנשא. מבזה. היא בסדר. אני חולה. וזאת לא מחמאה. ולחיי נצבעות בגוון הבושה. מרגישות קטנות. מצומקות. כאילו וסטרו להם פעם אחר פעם.
מסכנות. חולות. חלשות.
לא שוות.
נעמדתי עם גב זקוף שחרק באמת. עובר אותה בצעדים יציבים. נכנס לשירותים וממהר להשען על הכיור. נושם עמוק לראש המסוחרר. די לחשוב... די... די... זה לא עוזר. זה רק מעמיס. דיי לחשוב ג'אנקוק... המשכתי לדבר אל עצמי. די לדמיין... עברנו את השלב הזה. די להיות חלש. הברקתי לפתע. מביט למראה.
אתה לא כזה מסכן. בכלל לא. והדרמה לא נכונה. ואפשר בלעדיה. דיי להדאיג את כולם.
דיי.
המילה חוזרת בראשי מאה פעם. אני שוטף את פניי במים. מוציא מהכיס את התרופה ובולע מהר בעזרת כמה טיפות מברז המים.
אבל למרות הדיי קול קטן לוחש. מזכיר לי מי היה לייד לפני שנה.
את/ה: אני יכול לבוא לבקר אותך?
נאמג'ון: ברור ג'אנקוק. תמיד!
זאת התגובה הראשונה שלו. הוא ענה לי כמעט מייד. משתיל נחמה.
נאמג'ון: מה קרה?
את/ה: אני לא בסדר כל כך
אני. לא טאהיונג. שלא יבלבל.
את/ה: אני רוצה קצת לנשום...
נאמג'ון ידע שאם אני רוצה לנשום. אני נחנק. ויש מישהו שדואג לזה. וזה לא טאהיונג. בשביל לדעת מי הוא, יזמין אותי אליו.
נאמג'ון: בא אליי. נטייל בים.. הרבה זמן לא ביקרנו את הבית שלנו, זוכר?
זכרתי. הרי לפני שנה. ביום הזה. לאחר ששברו אותי. הכרתי את הקרשים. את הסדינים. את העכבישים שהיו לי לבית. את המרחב הקטן בים שבלע כל כאב. שנאמר ושלא.
"ג'אנקוק לאן זה?". יש לי דז'ה-וו מאתמול. רק שהפעם זה הוא. עיניו לא מבינות.
"אני נוסע לנאמג'ון." מלמלתי אליו. מלביש עליי את הג'קט המחמם מקור הלילה. "אחזור מחר". אני לוחש לאוזנו. מנשק את לחיו שאהבתי. מתרחק מהר.
"לאן אתה נעלם לאחרונה?". עיניו נצצו. לא מסירות קשר עין ממני למשך זמן ארוך. דואגות עליי. דואגות עלינו.
"ואתה?". זה נפלט לי כמעט מייד. כי גם הוא נעלם לי. אהבה שעדיין יש. פשוט בן זוג שקצת מפגר. כמוני.
YOU ARE READING
۷ƙ|כנפי מציאות
Romance"המציאות עולה על כל דמיון". [עונה 2.] וללמוד זה חבל. והאם זה כדאי, ואפשרי, ובכלל? הפכתי עולם שלם בשבילי וזה עוד היה קל. ובשבילך עוררתי סערות וימים אל על. ויבשות נותבו לחלל. לא ידעתי לראות ולמצוא. תהיתי בחושך. בתוהו. בכלום. אתה היית נקודה שהאירה. שעז...
