۷ƙ|כנפי מציאות

4.

כיתה. לימודים. לוח.

החופש המשמים גורם לך לרצות לטעום מכך שוב.

כשנכנסתי לכיתה מזהה פרצופים מוכרים. התחדשה לי אותה הרגשה של להיות בן לכיתה. תלמיד. אחד כמו כולם. "נסעת לדוד. זה הכל. ולמה בחודשים האחרונים של השנה?. מאמינה שתמצא תירוץ טוב". הנהנתי לעברה בשתיקה.

"ג'אנקוק".

באחת עשיתי צעד אחורה. מסתובב בחדות. נדרך. "שנים לא ראינו אותך, וואו!". מארק ג'ין והוסוק עמדו שם. גדולים יותר. הם השתנו בחודשים האלה. נשכתי את שפתיי. שכחתי מהי כיתה. שכחתי ש... יגעו בי. אבל-

הכתף שלי עוד בערה מידו של הוסוק שהייתה שם לפני כמה שניות. בלעתי רוק בעצב. אני לא יכול...

תפסתי עמדת שמירה. ליתר ביטחון. "אני גם. נסעתי לדוד שלי. הוא היה חייב עזרה כי אשתו הייתה חולה. אתם מכירים אותי. אני יודע להכין אוכל." קרצתי. למרות שהרגשתי קושי בלשחק חיוך. התייאשתי. לא חייכתי כלל. שומר על הבעה רגילה. קשוחה מעט יותר מדיי.

"לא נורא. יש לנו עכשיו שנה שלימה. רק לחשוב על המבחנים..." רטן. הם צחקקו. כשאני ליד. בפנים. בשיחה. ומרגיש לא קשור. הצלצול נשמע. מיהרתי לפנות למקום שלי. הדמות שבאה להתיישב לידיי שמרה על פני פוקר. הבטנו זה בזה.

פניו של ג'ימין.

הוא הביט בי בידיעה על מה שקרה אז. אך שאלה ובילבול ננסחו בו. ג'ימין לא יודע הכל. כביכול לא מבין מה אני עושה פה. החזרתי לו פנים שקטות. מעדיף את השתיקה לאחרונה. הנחתי את סנטרי על ידי.

אני רוצה את נאמג'ון.

קול נואש זעק בתוכי. ג'ימין הניח את ידו על ברכי גורם לי לנתר באחת. "אל תיגע בי!". לא. אני לא רצית לצעוק עליו. אני לא... לא כועס. אני לא שולט בזה. א-אל. אל תסתכל עליי ככה. בבקשה.. א-אני..

"ג'ון ג'אנקוק יש בעיות?". השפלתי מבט. ממלמל סליחה קלושה. מתכווץ בתוך עצמי אף יותר מהרגיל. אצטרך להסתגל לכך שהרבה נגיעות יהיו. הרגשתי זוג עיניים על גבי. לא ג'ימין. הוא חזר לשיעור וכנראה ישאל אותי מאוחר יותר למה כך התפרצתי.

העיניים האילו.

הרגשתי אותם פעם . הרבה. עצמתי עיניים בייאוש.

אל תדאג קים טאהיונג. לא שכחתי שאנו באותה כיתה. אני זוכר טוב מאוד. רק המחשבה גורמת ללחץ לגדול. חשש. אכזבה כואבת של לפני כמעט חצי שנה. רק לפני שנה אני הייתי זה שמביט בו בשיעורים. אך עכשיו. התחמקתי. התעלמתי. בכל רגע. ובכל שנייה. ו...תאמת גם הוא. דבר שהכאיב לי כל כך. הוא התעלם ממני. מאוד.

"אפשר להכנס?". קול רך נשמע מהפתח. חיוך עם גומות. והצצה מתוקה. מוכרת כל כך. "אפשר. בשקט ובמהירות". היא מחייכת לתלמיד החדש שנוסף אלינו השנה. שנה אחרונה. הוא מתיישב לפניי מקדימה. לרגע הוא מביט בי ונראה לי שאיי פעם כבר ניגלו בפניי הפנים הללו. הוא שולח לי קריצה ומתיישב.

בהפסקה הוא הסתובב אליי במהירות. "הי". החיוך הזה... "זה אני. מאק-ג'ון". אווריקה! פנס נדלק במוחי. "אתה זה שהתכתב איתי? אחיו של נאמג'ון?".  שאלתי בהתרגשות. מתעלם מדמות ספציפית שהתיישבה קרוב אלינו. איני הולך לדבר איתו. 

"כן. אתה אפילו יותר מתוק במציאות. נאמג'ון לא שיקר לי". צחקק ואני חייכתי חיוך קטן במחשבה על אחיו הגדול. "אני שמח שאנו באותה כיתה." אמרתי בכנות. יודע שכל מילה שלי נעקבת על ידי טאהיונג. 

שלפתע קלטתי אותו מתקרב לשולחן שלי.

רגליי ברחו במהירות לכיוון הנגדי. "אני צריך לצאת לרגע". מלמלתי בחיוך למאק-ג'ון. חולף על פניו של טאהיונג. עושה את עצמי כלא שם לב. הלב.

הלב נצבט.

אז הם שומרים על מערכת יחסים סודית. הרהרתי בעודי נזכר שכאשר נכנסתי לכיתה, טאהיונג וסיו-אין ישבו עם כמה חברים מהכיתה וצחקו. קרובים מאוד יחסית לחברים. כמה פעמים הוא כבר הוציא אותה לדייט?. כמה נשיקות?. כמה מריבות? לא נראה שהיה אכפת לו שלא הגעתי באותו לילה.

די.

די ג'אנקוק. תרפה. הוא לא שווה את תשומת הלב הזאת. הילכתי במסדרון. לכיוון הכיתה לאחר שנשמע הצלצול. תודה לאל. ידי תפסה בחוזקה את בד החולצה. קרוב לחזה. מתכווצת. מנסה לרכך את הכאב. אבל פניי הופכות נחושות. אני ממשיך הלאה. בלעדיו.

"ג'אנקוק". הבטתי בג'ימין בעיניים שואלות. לא סיפרתי לו כלום. אבל נתתי ליחסים בינינו להפשיר. ג'ימין אחרי הכל היחיד שיודע מה קרה אז. באותו יום. שלא אשכח. "מה עם טאהיונג? אתה דיברת איתו?". כמה שלא ניסיתי להתעלם. רק מילה אחת עליו ונשברתי.

"כלום". הפכתי קר ברגע. כלום. אין בינינו כלום. ולא יהיה. לעולם.

נתקעתי בתלמיד כשנכנסתי לכיתה. לא טרחתי לבקש סליחה והתיישבתי במקום עם הבעה קפואה. התלמיד תקע בי עיניים. נו מה?. הוא רוצה כל כך סליחה? הוא יקבל ממני מכות! שפעם הבא פשוט יהיה זהיר יותר. זה לא הבעיות שלי שהוא-

שהוא קים טאהיונג..