۷ƙ|כנפי מציאות

9.

לקחתי את כל כוחותיי. וצעקתי בקול שקירטע מעט בסוף. "אמא". אמא?

"מה?". קולה היה סקרן. דרוך. "אפשר לדבר?". נשמתי עמוק. בולע גוש דמעות שהופיע עוד לפני שבכלל התחלתי לדבר. ומכך פחדתי. רציתי להופיע עם ביטחון. עם הצהרה שאני הפעם יודע שאנצח. וידעתי. כי הפעם הלכתי להילחם על הכל. הלכתי להקריב הכל. בשביל שאוכל לקבל תשובה חיובית.

התיישבתי בכיסאי. היא עמדה וגיהצה מולי. "אני..." החלטתי להפסיק להילחם בדמעות ולנצל את האנרגייה ללחימה שלי.

"למה אנחנו עוד לא התחלנו ואתה כבר בוכה.?". פליאה מזוייפת בעיניה. אך אני רואה דריכות וכעס. אני מנפנף עם היד תוך כדי התיפחויות ואומר בכנות, "אל תתיחסי. פשוט נדבר."

"נו. אני שומעת". לך קל. את לא בוכה. את לא מנסה לדבר אל קיר. אל שור שעומד יציב בדעתו. אחד שבטוח שהינו צריך לדאוג לכולם ובלעדיו אי אפשר.

החלטתי להגיע לנקודה, "אני צריך שתתני לי כן. סוג של ר-רמזור ירוק. ו-ו-ו-ו..." הגיהוקים של הבכי שהיו לי הפריעו לי להמשיך לדבר. להסביר נורמלי. בסיטואציה החריגה הזאת. מבחינתי זאת הייתה נקודת מפנה חדשה בחיי.

"טוב. תירגע ואז נמשיך לדבר". לא. ממש לא!. אני יודע שזאת דרך לסיים את השיחה אך אני מתכונן להמשיך. אני ממש לא הולך להפסיק. "זהו. אני בסדר...". הטון שלי. המתריס וודאי לא מצא חן עיניה. אך מה יכולתי לעשות.

לקחתי נשימה. חסרת תכלית ."בעצם אם את מאפשרת לי לעשות את הצעד הקטן הזה. את בעצם מסכימה לכך שאחזור מאוחר. שאסע למקומות שונים ברחבי הארץ.. מ-משחררת אותי". עמוק בפנים ידעתי שגמגמתי רק בגלל המילה. המשמעות שלה הייתה כל כך מכאיבה.

"מאוחר? בכל הארץ? ממש לא חמוד שלי". אם אני חמוד שלך אז למה לא?. אני מנסה להבין. תאמיני לי שכן. ואני מבין אותך. אך הבעיה היא שאת לא מנסה להבין אותי. "אם אתה מתחיל בזה אנחנו מסכמים על כאן ולא במקומות רחוקים." ידה גיהצה בחוזקה יתרה את המכנס.

הלכתי על תכנית ב. "את לא תאפשרי גם א-אם זה... הח-חלום שלי? מה ש-שאני רוצה?". לא היה נוח לדבר ככה. ניסיתי לדבר אליה כבן אל אם. לשווא. הייתי עדיין תמים דפוק לחשוב שמה שחשוב לי חשוב גם לה.

"חמוד שלי". אל תגידי את זה. אל. אני..אני.. לא רוצה לשמוע את זה!. "ממש לא. תבין. אני לא אתן לך ללכת מאוחר. ומה איתי? אני אשב עד השעה שלוש לפנות בוקר. לא אשן ואחכה עד שג'אנקוק יועיל בטובו לחזור? למה מה אני צריכה את כל העצבים האלה?".

"אם את דואגת ו-ו-ואוהבת אז-ז למה קשה לך לשחרר אותי... לתת לי פשוט לעשות מה שאני רוצה..." לחשתי בשקט. נושם בקולניות עם גיהוקים שכבר לא בושתי בהם. הדממה הייתה מפחידה. היא התיישבה על מיטתי. מבטה מהורהר. "אני מבין אותך... אני יודע מה קשה לך... א-אבל אני פשוט מבקש שתנסי ל-ל-לתת לי צאנס..." קולי נואש.

אלוקים יודע עד כמה אני מתרסק עכשיו מההשפלה הזאת...

"תקשיב טוב צ'אנס." היא קמה בחמת זעם. מפילה את קרש הגיהוץ ברעש שהפחיד אותי. פחדתי שיבואו מכות. צעקות. המכשיר הכבד והמתכתי שנפל על הרצפה איים להיזרק עליי. הייתי דרוך לכל תנועה שלה. דממת מתח הסתררה בחדר. "אני לא יכולה לתת לך את זה. לא! לא."

"א-אבל.. את אפילו.. לא-" דמעות חדשות מילאו את עיני הרטובות. גרוני שרף. והרגשתי נחנק. מרגיש בהיסטריקה.

"לא ג'אנקוק. תבין כבר. יש לי מספיק דאגות. מספיק אני צריכה לחשוב על כולם. אתה לא מבין."

"א-אני מבין...." אמרתי את האמת.

"לא! אתה לא!".

"אני כ-כן!..." אל תחשבי את עצמך מסכנה שאף אחד לא מבין. כי הבעיה בך שאת לא מנסה לקבל עזרה מאילו שכן מבינים אותך ופוחדת להתחיל בדבר שמאיים עליך. אני מאיים עליך. אני מאיים על כך שאת תאבדי שליטה עליי. ואת פוחדת לתת לחשש הזה לקרות. את לא יודעת שהוא לא יקרה. כי את לא מנסה.

מתי נותרתי לבד בדירה הזאת. איני יודע. הקלדתי במהירות ל לו-אין. בשקט. גבי החל לכאוב משום מה.. שוב. אני פוחד שאני קרוב לאיבוד נשימה. שוב. יהיה מגניב למות. עיני שרפו. גרוני חרק. ורק גיהוקים קטנים של אוויר שלקחתי פנימה מהבכי שנרגע, נותרו בי.

אתה חלש ג'אנקוק. אתה חלש... ורגשן. מתי תהיה אכזרי ותתחיל לחשוב על עצמך? למה אתה לא אנוכי מספיק? זה החיים שלך?!

אבל כשהיא חזרה ואמרה רק- "תקשיב--

קטעתי אותה במשחק שתכננתי כשלא הייתה כאן. "לא, אני מצטער שעשיתי לך כאב ראש. אני מבקש סליחה. את צ-צודקת אני לא צריך את זה... זה רע". העיקר שלא תבכה. לא תאשים את עצמה. שתרגיש טוב. מבסוטה. ורגועה. צודקת הכי בעולם. בטוחה שעשתה נכון הכל.

למרות שאני...

הרגשתי אז כל כך ההפך.

ורק הדמעות שהרטיבו מאוחר יותר את הכרית. בעייפות. זולגות אט אט. סימנו לחדרי שהמילים שהשמעתי לקירותיו, מהותם היה שקר איתן.

נאמג'ון ואני התכתבנו זה כבר המון זמן. והוא... הוא רצה להמשיך במה בהתחלנו. היו לי מעריצים בגיל כזה מוקדם. מקריירה שאני בניתי בפחות מחצי שנה.

משפחה.

זאת התחושה שרציתי. שאהבתי לחוש כשהייתי לידו. נאמג'ון חשוב לי מאוד. כל כך אבל.

מאק-ג'ון: אז איך הכל השתבש כל כך?

לא סיפרתי לו שבכיתי. רק סיפרתי על האכזבה. על הייאוש. נפתחתי אליו מעט. מוצא בו חבר כל כך טוב. חבר שהוא אח לאדם שאני כה מעריך. הייתי יכול להתכתב איתו עד השעה המואחרת ביותר של הלילה. הוא היה לא רגיל. במיוחד לאור העובדה שהכרתי אותו דרך נאמג'ון.

את/ה: חזרתי מאוחר... אחרי שנפגשתי עם נאמג'ון ועבדנו על כמה שירים וטרקים שהיו באמצע עיבוד.
את/ה: בא נגיד שחטפתי קצת מילולית ונפשית יחד. ו...זהו.

עיכלתי סופית שאין לי חיים.