"אני רוצה לשלוח אותך לאוטרסאונד". רק לא זה. הרופא מתרחק ממני. מתיישב על הכיסא שלו מול המחשב ולפני שאני מספיק, טאהיונג ניגש ועוזר לי להוריד את חולצתי מעל גופי החשוף, לאחר הבדיקה. מגניב לי חיוך קטן. הסמקתי מעט, מתיישב חזרה בכיסא מול הרופא.
טאהיונג מניח יד על ידי. מעביר לי תחושת רוגע. איני לבד. כרגע.
"אני לא אוהב הנשימות שלך. הגרון כואב נכון?. והשיעולים רק מובילים אותי לדלקת ראיות שהתפתחה אצלך. אתה לא נראה טוב". בטח, עיניים אדומות. נפוכות. מבט עייף. טאהיונג היה זה שהתעקש שהוא הולך איתי לרופא בשנייה שכמעט נחנקתי מכך שלא היה לי אוויר.
הדוקטור מביט עוד כמה רגעים במחשב וגבותיו מתכווצות. "ג'אנקוק, כתוב לי כאן שלקחת תרופות עד לפני כחצי שנה האם זה נכון?!". אני מפסיק לנשום מבהלה. קולט את טאהיונג שמסובב אליי את ראשו באחת. אני משתעל ומהנהן."האם אתה עדיין לוקח אותם?".
אני מתחמק מעיניו של טאהיונג. "לא. הפסקתי לפני חצי שנה..."
"סיבה ספציפית או שהרופא אמר לך להפסיק?" הרופא מכווץ גבות. אני נבוך. "יש לי בעיות במשפחה". לעזאזל טאהיונג די. אתה עוד תבלע אותי חי. "לכן לא יכולתי ל... לאפשר לעצמי את התרופות". הגרון שרף כשהחנקתי המון זמן את השיעול שלבסוף התפרץ.
"אני מבין. תראה, אני שולח אותך לבדיקות, על מנת שנוכל לראות שהכל טוב בסדר, אוקיי?!". אני מהנהן בלית ברירה. למרות שאני מרגיש תחושה כבידה בחזי. האם טאהיונג ישלם על הכל? אני לא יכול לאפשר זאת.
"אממ. רק רגע. אני בודק אם יש היום תורות פנויים לאולטרסאונד". הוא מקליד מעט במחשב. אנו שותקים. טאהיונג לוקח, בהתחלה בהיסוס ולאחר בביטחון, את ידי אליו ומכסה עם שני ידיו הגדולות והחמות ששולחות שובלים לכל גופי הקר. מרפה בי לחץ שמא יכעס עליי על חוסר האחריות שלי.
"או". עיני הרופא אדישות לעומת קולו. "יש לך תור עוד שעה וחצי בקופת חולים שנמצאת כשעה וחצי נסיעה מכאן" אני מתחיל להבין שהעניין מעייף. "תודה". טאהיונג זה שלוקח הכל בעודי פשוט נגרר החוצה בליאות שעוטפת את כל גופי.
"אנחנו צריכים ג'אנקוק את תעודת הזהות שלך." הילכנו כבר ברחוב השקט של שעת בוקר זו. "אז לבית שלי..." כאילו יש ברירה אחרת. מזלי רק שכולם נסעו לשבוע לסבתא. המחשבה עליה גורמת לאננת דאגה לחלוף מעל ראשי.
האם גם אנג'ל כשתבין כלפי מי אני מרגיש אהבה, תדחה אותי?. האם יקרה יום בו תגדל ותבין ו-תשנא?
"ג'אנקוק". אני פוקח את עיני שנעצמו לרגע ומהמהם בשאלה. הוא מושיב אותי על הספסל מול הבית שלי. מביט בי לעומת עצמי שרק קובר את עיני בין רגליי. משחק עם ידיי הרועדות בלחץ. "אנ-
"תשאל. תגיד. על המשפחה. על התרופות. כל מה שמפריע לך.." לא יודע מאיפה התפרץ לי אבל התחלתי להרגיש מעמסה על טאהיונג. לא רציתי שאף אחד אחר יסחוב מה ששייך לי.
אך הוא בתגובה התקרב אליי. מיישר אותי מולו וחיבק אותי צמוד אליו. הנחתי את ראשי על כתפו וגיחכתי בלב. הנה זה בא. הוא מרחם. שוב. אבל חוץ מאמפתייה הוא לא יביא כלום. רק יקשיב לצרות. ירחם וילך. למה אני עוד חי?.
"אני מצטער שבתוך כל הסובך הזה אני גם הקשתי עליך." מלמל לתוך אוזני שקפאה לעולם. בקצב הזה הלך עליי. הוא התנתק ממני, מחזיק ביידי ומביט בה. "אתה תוכל לענות לי?".
"אולי.." אני מרגיש כנוע. החשש מפגיעה עדיין קיים בי. למרות שהוא בשלב הרדמות נצחית.
"ממתי התרופות האילו?". קולו שקט. מרגיע. אני מעיז ומביט לעיניו שכבר שעה עליי. כמה שאני חשוב. "לפני שנה וחצי בערך." לא הבנתי למה זה כזה חשוב. "כל הבעיה עם המשפחה שלך נוצרה באותו ערב?". למה הוא לא שואל למה יש לי את הבעיות האלה?.
נפל לי לרגע אסימון דמיוני כשחשבתי שאני מבין. כן. חשבתי.
"קרה משהו באותו ערב? לכן גם לא חזרת- לכן הגעת והלכת בסוף?". הוא תקן את עצמו גורם לי לחייך פנימה. הוא מאמין לי. הוא מאמין שחזרתי אז. "איך הגעת למסקנה?". אני מביט בו מעט ביראה. והערכה.
"אמרת שאת התרופות הפסקת לקחת לפני חצי שנה. סימן שעד אז הכל היה טוב עם המשפחה. אבל... מה קרה אז?". אצבעו עוברת על גב ידי, שולחת לי חום לאוזניים. "זה הגיע מצידך או מצידם?". ראיתי בעיניים שידע את התשובה. אבל רצה שאגיד אותה בקול.
"מצד כולם." מלמלתי. קולט שאני מתחיל לחשוף בפניו את האני שלי. את האני הפנימי. את ההוא שלא מסתיר כלום. שמציג את עצמו כמי שהוא. האם... אני מוכן להחשפות מלאה?. למרות שאני יודע שלא אקבל כלום בתמורה?
"למה כולם נגדך?".
למה? פשוט מאוד. רק חבל שלא קל לומר את זה בקול. ולא פשוט בכלל. בכלל לא. ידעתי שבחיים לא אאזור אומץ מספיק בשביל לומר לו על כך.
אלוקים יודע איך זה נפלט ממש בטעות...
מלמלתי באוטומט...
ורק כשהבנתי מה אמרתי בתשובה. לקחו לי שני שניות לקלוט. עוד שבעה בשביל להפנים. וחמישה נוספות כדי לסובב את ראשי לעבר טאהיונג בעוד עיני פעורות מהלם עצמי. ידעתי שהסתבכתי סופית. ליבי פעם בלחץ ובפחד טהור מיכך שזהו רגע האמת בו הוא עוזב את המקום ולא רואה אותי יותר.
רעדתי.
אך הוא נשאר.
מביט בי בשקט. שותק ולא אומר דבר. חוקר אותי. אני בו. ושנינו בוהים אחד בשני בשקט. השתיקה שעפפה אותנו הרגיעה. הלחץ בי הירפה.
הוא רק הביט. הוא שתק. העיניים שלו אמרו הבנה. הכלה. ידו תפסה בשלי, מחממת.
אני מרגיש אפילו שמח. מוקל מכך שהוא מודע עכשיו ל'טעות' שאני סוחב כבר המון זמן על גבי.
אני כן רגוע מיכך שלפחות לא אמרתי איך גיליתי זאת. כי לכך איני מוכן עדיין.
YOU ARE READING
۷ƙ|כנפי מציאות
Romance"המציאות עולה על כל דמיון". [עונה 2.] וללמוד זה חבל. והאם זה כדאי, ואפשרי, ובכלל? הפכתי עולם שלם בשבילי וזה עוד היה קל. ובשבילך עוררתי סערות וימים אל על. ויבשות נותבו לחלל. לא ידעתי לראות ולמצוא. תהיתי בחושך. בתוהו. בכלום. אתה היית נקודה שהאירה. שעז...
