בחיי תמיד תארתי לעצמי איזה רגע דרמטי שיקרה כתוצאה ממני. תוצרת אני העצמי. עיטרתי אותו במסגרת יפה. נוצצת. הוצאתי מישם את השקר. הכנתי את האני האמיתי שלי במלא האחוזים. וניקיתי מישם את כל החשש. מותיר רק אומץ ודיעה צלולה שבלתי ניתנת לספק.
"לחיי הגיבור". קרץ לי מאק-ג'ון.
"תשתה לפני שאתפלל שתחנק". הגבתי במהירות. לוגם את הכוסית שלי בבת אחת. פניי מתעוותות מעט מהטעם החמצמץ שנלווה אליהם עם הזה השורף. לאחר מספר שניות הרגשתי את החום המיוחל אליו חיכיתי. זה ששטף את כל פניי. הגביר אצלי פעימות בלב. פעימות בראש. מרקיד את גופי לריקוד דמיוני וחבוי.
"אבל הדרמה שעשית הייתה באמת מעוררת התפעלות." ציין לו אין. מתיישב בקצה השולחן הקטן. לוגם גם הוא מעט יין מתוק. נאצל שכמוהו. "מעורר השראה". ניסה להרים לי את המצב.
שלא עלה אפילו במילימטר. "שום התפעלות מעוררת השראה. פשוט פחדן עלוב שברח מישם כשקרסו לו הרגליים". זו האמת. אחרי ששיחקתי את עצמי הגדול. הגיבור. ברחתי מישם כמו כלב מפוחד. יומיים שאני במנוסה. יומיים שאני בחששות חדשות. יומיים שאני בניתוק. מהעולם. מאנג'ל. מהכיתה.
מטאהיונג.
"בקצב הזה אני אצטרך לקחת אותך לבית שלך". לו אין הביט בי בדאגה כשלא הפסקתי ללגום את השתייה הממכרת מולי. זו שגרמה לי לרוגע זמני שהייתי נואש אליה עכשיו. באותה שנייה.
"לא לבית. אתה לא תכיר יותר את ג'ון ג'אנקוק אם תחזיר אותי לשם." כי יהרגו אותי במלא המובן הפשוט של המילה.
טופים ריקדו לצלילי חליל צורמני שניגן במוחי, בראש. לקחתי נשימה עמוקה ממלא את ראותיי אוויר נצרך ונושף בקולניות. מרגיש נחנק. מרגיש בחילה. מרגיש נורא. ועדיין-
המשכתי לשתות.
"תיקח אותו אליך בסדר?, הוריי הגיעו אליי היום ואין לי חדר פנוי". שנאתי לשמוע את המילים הללו יוצאות ממנו. שנאתי את ההרגשה התלותית שהשענתי על כולם. שנאתי את עצמי חוזר לאותם ימים בהם ישנתי בפארק. חושש. מכורבל. עצוב. בודד.
עלוב.
שנאתי את עצמי.
ולכן לגמתי עוד כוסית שהייתה האחרונה. קמתי ממקומי, מתנדנד מעט בחוסר שיווי משקל. לא שומע את קולותיהם של מאק-ג'ון ולו-אין. לא שומע את הראש שצעק לי באוזניים. לא שומע את הלב שזעק לי לרוץ לטאהיונג לפני שסיו-אין תכבוש אותו יחד עם אימי. דודי. בני כיתתי. ועד אי אילו אנשי שניסו ליפה את חיי.
הרסתי אותו. ניפצתי אותו. המצפון שלי עדיין דלוק. עשרים וארבע על שבע. בכל שנייה. פניו השבורות. עיניו המוצפות. רגשות האשמה חונקים אותי ואני מוצא את עצמי במצב תקוע.לא מסוגל לרוץ אליו לעזרה אחרי כל מה שעשיתי לו. לא. אני לא יכול לבקש ממנו עכשיו עזרה. לא מסוגל לומר שאני אוהב אחר הכאב שהאכלתי אותו במנות כפולות. לא מצליח...
קשה. אני יודע שאני מסוגל רק לקום ולבוא אליו. אבל מעבר. להסתכל לעיניו המאשימות. לא הצלחתי.
לחזור אליו. לחיבוק לו. למילים שכל כך הייתי צריך עכשיו. מילים שלא הגיעו לי ולאני האגואיסטי והרע שבי.
והתגעגעתי. נורא. רק לכן טשטשתי את המרחב בכוסות משקה מערפלות. משכחות. מגבילות. ממיתות. את הריחוק צבעתי בוורוד מקרב וטוב. שוב פעם.. דמיוני ועכור.
העולם הפך שחור. מישהו אחז בזרועות שלי מאחור. נושא אותי על גבו.
בלילה ראיתי את עצמי ברחוב.
שוב פעם. אותה חצי שנה בה הייתי עזוב. בה פגשתי את נאמג'ון. ראיתי אותו גם כן בחלום. ורק לאחר רגע נוסף ומיותר קלטתי שאני שוב באותם שניות נוראיות של חיי. שניות בהם הופיעה חבורת הנערים והתקיפה אותי. רציתי לצאת מהחלום הנורא ההוא ללא הצלחה. סובבתי את ראשי כמו אז. מבקש למצוא ולו דמות אחת קרובה שתעזור לי להחלץ ממצב הביש אליו נקלעתי.
ולפתע אני רואה.
וגם מזהה. ומבחין טוב טוב בתווי הפנים הללו. ואני מבין פתאום למה נאמג'ון מתקרב. ומדוע הוא מעביר מבט חד עם אותה דמות. מבט מוכיח. מאשים. מאוכזב. נוקשה. אני קולט באותם שניות למה אותה דמות רק הייתה בצד. לא עושה כלום. לא עוזרת ולא מפריע.
היא נעלמת. מוחי מנסה לשווא לתפוס אותה.
ואני קם.
אני מתיישר במיטה הלא מוכרת ומביט לצדדים. למרות שזה מפריע לי הדבר היחיד שאני מנסה לעשות זה להיזכר מי היא הדמות שהייתה שם אז. עמדה. לא עזרה. והופיעה בהמשך חיי כמושיע. ראשי דולה תמונות במאמץ אדיר אך ראשי הכואב מהאלכוהול ששפכתי לתוכי היום לא עוזר.
אני כמעט מתייאש. אבל הדלת נפתחת ומקפיצה אותי בבהלה על מקומי.
"אוי סליחה.. תמשיך לישון. התבלבלתי בין החדרים. לילה טוב." הוא סוגר את הדלת.
ובמקום להרגע גופי מתכסה שכבה עבה של זיעה. לחץ עוטף אותי. ופחד גדול ונוראי גדל משניה לשניה בתוך תוכי. אי אימון וניפוץ זכוכית נשמע במוחי כאשר אני מחבר את החלקים אחד לאחד ומוצא במעמקי מוחי את תמונתו של אותו אחד בוגד.
אותו אחד שהיה אז. כשנגעו בי. כשחיללו אותי. כשהתנהגו אליי כמו עוד חתיכה שאפשר לזרוק...
אותו אחד שהופיע מאוחר יותר. התחבר אליי. הפך לאחד מקרוביי. חייך אליי ותמך.
שהביא אותי אל ביתו.
אויבי. ואוהבי לסירוגין.
ואיני יודע מה נכון...
אחיו של נאמג'ון. קים מאק -ג'ון.
YOU ARE READING
۷ƙ|כנפי מציאות
Romance"המציאות עולה על כל דמיון". [עונה 2.] וללמוד זה חבל. והאם זה כדאי, ואפשרי, ובכלל? הפכתי עולם שלם בשבילי וזה עוד היה קל. ובשבילך עוררתי סערות וימים אל על. ויבשות נותבו לחלל. לא ידעתי לראות ולמצוא. תהיתי בחושך. בתוהו. בכלום. אתה היית נקודה שהאירה. שעז...
