אומרים. שכשטוב לך הזמן עובר מהר. וכשרע. עובר לאט.
דבר לא פר בעליל.
הדקות המייסרות עוברות. שכבתי במיטה בהתחלה. עדיין באותם בגדים. מרוקן מרגש. תקוע בחלל שאיני רוצה לצאת ממנו. היא נכנסה לחדרי. פותחת את הדלת. "הדלתות לא נסגרות אצלינו בבית". נדרכתי. הלב שלי פעם בעוצמה. מלחץ.
מפחד.
היא כועסת עליי עדיין?. האם אני אסבול פיזית?. היא התיישבה לידי במיטה. מסתכלת על בגדיי בעין עקומה. התעלמתי. כל חיי היא הלבישה אותי לפי הטעם שלה. לא הייתה לי בחירה בלבוש. "נו, איך לחזור הביתה?".
לא רציתי לעצבן אותה. אבל עם השתיקה שלי יכולתי לעשות את זה מהר. הרגשתי כעס וזעם הבוערים בי. איימתי להתפוצץ. לכן העדפתי לא לצעוק עליה אלא לחנוק אותה עם השתיקות שלי.
"מה? איבדת את הלשון שלך כשהיית בים?". הטון הלועג ההוא מכה בי בפנים כמעט מוחשית. המשכתי להסתכל על ידיי שנחו על ברכי. מבט מושפל. "אתה עדיין תקוע בשטות ההיא על כך שהינך הומו?". הביטחון שלי... מתנפץ מול עיני לרסיסים.
המהלומות שלה. אני לא יכול...
"אוקי". מה?. כל כך פשוט. "זאת הדרך שלך. אני מבינה". לא. היא אף פעם לא הבינה. איך היא תבין. "אבל-" הטון שלה הונמך. היא אחזה בסנטרי. מיישרת את מבטי מולה בחדות. גורמת לרעד לעבור בי. ולזעם להשתולל בתוכי אף יותר. "תחשוב על אנג'ל ג'אנקוק". העיניים שלה. לא הייתה לי אפשרות להתנתק מהם. וככה היא החלישה אותי אף יותר.
"מה יהיה איתה אחרי שכולם ידעו עליך..ממ?.. מי יודע. אולי הם יקבלו את זה או ש- לא יודעת. ממש לא יודעת. כנראה שאולי היא תשאר בלי חברים תעבור התעללות בגללך אבל הו!-" היא צחקה.זיוף!. אני מקמץ אגרופים בעוד דמעות רותחות עולות לגרוני. האמוציות שגועשות בתוכי מאיימים להתפרע אך אני נלחם בהם ומיישר פנים אטומות. מעיזות. "אילו סתם השערות. מי יודע. הכל תלוי בך".
קצר ולעניין.
היא פשוט הפילה הכל עליי. ולמרות שאני קולט את זה. היא מצליחה. ואני שוכב בקרקע דוממת. נוחל תבוסה. היא עזבה את האחיזה בסנטר. הדמעות נחנקו מתחת לעיניי כשהבטתי בה במבט רושף אש.
"לא צריך ככה להסתכל עליי." הרוגע שלה. השלווה. אני. א-אני...!!!
"תגדל ותבין שהיית טיפש. לא נורא. אני אמא שלך. אני אדאג לך. זה יעבור".
השפלה צורבת. איך את מתייחסת עליי בפשטות כל כך. כביכול אני... חולה נפש. חתיכת.. אני- "תבכה. אם אתה רוצה. זה לא מה שיעזור. או. אני בטוחה שלא שמת לב. אבל שבוע הבא מתחילה שנת הלימודים החדשה שלך. יש לך מזל ששנה שעברה לא היו לך בגרויות משמעותיות כך שלא הפסדת משהו רציני. תשלים אותם אחר כך. אני אשאיר לך כסף לספרים וכל מה שתצטרך. אני אמא שלך. אתה תבין עד כמה אני דואגת לך".
אני כבר מבין.
עצמתי את עיני בחוזקה. שותק. והדמעות זולגות. קול הסנפה נשמע בחדר. חנק. אין לי אוויר. שתצא. שתעוף מפה! אני לא מחזיק את עצמי עוד שנייה לידה.!
היא קמה. "טוב, אתה לא תשכב פה כל היום כמו חסר תועלת. אתה בבית. לא הנסיך פה. תעשה משהו מועיל. ואם אתה רוצה להתחיל, תסדר את הבאלגן ששארת פה." היא הלכה.
אנג'ל...
פתחתי את פי לשחרר נשיפה. בכדי לסגור חזרה ולנשוך שפתיים חזק. לא. לא אבכה. יש אנשים שלא שווים את הדמעות. אגרפתי ידיים בשיער ראשי המושפל. אין לי בעיה שיפגעו בי על מי שאני. אבל אנג'ל... היא תיפגע בגללי?
אני מעולם לא הייתי כמו אחי הגדול. שעם כל זה שעזב. שפנה בדרך משלו. אימי הייתה גאה בו. הוא הביא נחת. תהילה. רווח. והוא הסתדר בחיים. שומר על קשר מדי פעם. הורי לא שנאו אותו. ההפך. העריכו אותו.
רק אני...
זה שתמיד הלך לפי הכללים. זה שעשה כל מה שמבקשים ממנו.
איכזב תמיד. היה המטומטם. הכשל. הטעות. התקווה המנופצת. כמה שלא טרחתי להאיר את עצמי. הם הביטו בצל שלי.
ג'אנגהיון. הוא לא עושה, עשה רע. הוא לא יפגע באנג'ל. אני-
אני גם לא אפגע בה.
צליל הודעה. אני מכווץ מעט את גבותיי בתמיהה קלה. מספר לא מוכר.
את/ה: מי זה?
מספר לא מוכר: חבר רחוק...
YOU ARE READING
۷ƙ|כנפי מציאות
Romance"המציאות עולה על כל דמיון". [עונה 2.] וללמוד זה חבל. והאם זה כדאי, ואפשרי, ובכלל? הפכתי עולם שלם בשבילי וזה עוד היה קל. ובשבילך עוררתי סערות וימים אל על. ויבשות נותבו לחלל. לא ידעתי לראות ולמצוא. תהיתי בחושך. בתוהו. בכלום. אתה היית נקודה שהאירה. שעז...
