״מה רצית?״ שאלתי בחשדנות והתיישבתי מולו. ״אז ככה, מצאנו סוף סוף את הרוצח של אבא. קוראים לו לאונרדו גארסיה. הוא הקאפו לעתיד של מאפית שיקגו, בן 26, למעשה, הוא נמצא כאן, באיטליה. הוא לא יודע שאנחנו שתלנו במאפיה שלו מישהו שיעביר לנו מידע. שלחנו אותו להיבחן היום. נקווה לטוב. ״את מי שלחת?״ שאלתי בסקרנות ״כאילו שאת מכירה את כל חמש מאות אלף החיילים שלנו״ מריאנו אמר בלגלוג. ״נסה אותי״ אמרתי והרמתי גבה ״קוראים לו..״ אמר מריאנו וחיפש בערמת הדפים המסודרת להפליא וחיפש את שמו של החייל. ״קוראים לו קרלוס אורטגה.״ מריאנו אמר ״אני לא מאמינה. הוא אחד מהחיילים היותר טובים שלנו. מהלך מסוכן ביותר מריאנו. לא טוב.״ אמרתי והנדתי בראשי ״אויש תפסיקי. אני יודע מה אני עושה״ גלגלתי את עיניי הכחולות. הוא כל כך מעצבן לפעמים. חושב שהוא יודע הכל. "אני רוצה עדכונים מהשטח, תעלה את הקשר" אמרתי וכך מריאנו עשה. ישבנו שעות על גבי שעות, וכלום. אין שינוי. אני רוצה לתפוס אותו עוד היום. "אולי תיתן לחייל אורטגה הוראה כלשהי? הוא צריך לעשות יותר מרק לעמוד בכניסה לבית של גארסיה הזה." אמרתי בייאוש מוחלט. "אני הקאפו או את?" מריאנו שאל בכעס "לא יודעת, כרגע אני חושבת בהיגיון מבנינו, אולי כדאי שאחליף אותך לכמה חודשים." אמרתי ויצאתי מהחדר, שמעו את נעליי המעצבים שלי צועדות במהירות מחוץ לדלתו של אחי. הוא כל כך מעייף אותי. אני צריכה משקה.
"וויסקי נקי" אמרתי ולא טרחתי לשבת בכיסא הבר המטונף. "שותה במהלך היום?" אמר הברמן והגיש לי את המשקה שכל כך הייתי צריכה. "לא עניינך" אמרתי ושתיתי את כל תכולת הכוס בלגימה אחת. יצאתי מהבר עם שומרי הראש שלי והתקדמתי לכיוון האוטו "זה מריאנו" אחד מהשומרים הנאמנים מסר לי את הטלפון "כן?" אמרתי פותחת את דלת המכונית היקרה "אני צריך שתביאי לי כמה דברים מסיילו ותגיעי ישירות הביתה, מחכה לך הפתעה." אמר מריאנו וניתק את הטלפון, סיילו הוא היבואן נשק הרשמי של המאפיה שלנו. בן אדם קצת מוזר, אבל עושה את העבודה שלו.
"סיילו אני צריכה ארגז עם מחסניות של טומפסון ואת הנשקים שהזמנתי שבוע שעבר" אמרתי והוא נכנס למחסן להביא את השלל "הינה, כל מה שביקשת" אמר סיילו וחיכה לתשלום "כמה?" שאלתי בתמימות "חמש עשרה אלף להזמנה ועוד אלפיים למחסניות" הוא אמר והבאתי לו את הכרטיס שלי ועוד כמה מזומנים. יצאתי בזול הפעם.
"אני בבית, הבאתי את הכל מסיילו" אמרתי והשומרים הניחו הכל במחסן הנשקים הענקי "איזבלה, כדאי שתראי את זה" אמר מריאנו והתקדמתי במהירות לבונקר שמתחת לביתנו. "פאק" אמרתי והסתכלתי עליו, אני חושבת שזה הוא, אני לא מצליחה להבין את המבט המוזר שלו, חסר הבעה, שיערו השחור כפחם היה מגולח כולו בצורה פשוט מושלמת. עיניו הכהות והאפלות הסתכלו עליי בחודרניות, מבטו הפשיט את כולי.
לאונרדו:
אם דחקת את החתול לפינה, הפכת אותו לאריה, כך אבי נהג לומר כל תחילת אימון מפרך, אני מאמין שזה המוטו שלו, אבל לא שלי. לי אין מוטו, לי יש כלל אחד, תהרוג את כל מי שעומד בדרכיך, לעולם אל תבטח באף אחד. אלה המשפטים שאגיד בכל תחילת אימון כשאהיה הקאפו, אני רוצה שכולם יהיו תחת השלטון שלי. בסופו של דבר, אין להם כל כך ברירה, אני האח היחיד במשפחת גארסיה המפורסמת, טוב... כמעט. המשפחה הכי אכזרית, הכי חסרת רגש, אחרי הקוזה נוסטרה, אני לא יודע איך הם עושים את זה, אבל אין אחד שלא יורד על ברכיו בשבילם. אז עשיתי מעשה, רצחתי את הקאפו שלהם, אני יודע שזה מעשה מטופש, יש כאלה שיקראו למעשה הזה מלכודת מוות, אבל בשבילי זה עוד שעשוע קטן.
הפרקים הראשונים יהיו קצרים!! מתנצלת!!!
YOU ARE READING
מלך המאפיה
Romanceתלמד להסתדר, או שיאכלו אותך חי. זה המוטו שלי ושל משפחתי, ואת האמת, שאני יכולה להסתדר עם זה. את האמת שאני ממש מעולה בזה. מאז שאחי הפך לקאפו של מאפית סיציליה שבאיטליה, המאפיה הסיציליאנית, או בשמה המקוצר, הקוזה נוסטרה, נהייתי חסרת רגשות, קרה, לא צריכה...
