מלך המאפיה

מסיבת פיג'מות

בלה-

אחרי שהרופא אמר שהכל בסדר. אבן ירדה לי מהחזה. ונראה שגם ללאו. הוא זימן אותנו לעוד בדיקה בעוד חודשיים, לראות את מין העובר ואת מצבו. "אולי תשני בבית הלילה?" לאו שאל וחשבתי לכמה שניות. "אנחנו צריכים לקחת את לוציפר." אמרתי והוא הנהן בראשו. "מה שתרצי." הוא אמר ונסענו אל ביתי. 

"חכה לי כאן, אני כבר יורדת." אמרתי והתקדמתי אל עבר ביתי, נכנסתי, ראיתי את הדלת של מריאנו. נתקפתי בעצב, חיכיתי אל המעלית, עליתי אל ביתי. הטקס הקבוע. הוצאתי את המפתח של ביתי מהכיס ופתחתי את הדלת הלבנה שלי. "לוציפר!" קראתי בשמו והוא קם מהספה ורץ אליי. "קדימה, נוסעים לטיול." אמרתי וקשרתי אותו ברצועה. יצאנו ביחד ונעלתי את הדלת. ירדתי ביחד עם לוציפר הביתה ווידאתי שהכל נעול. יצאתי מהביניין וסגרתי את הדלת הראשית. "אני הולכת, אבל שהשמירה לא תרד." אמרתי לאבטחה שהקיפה את כל הבית שלי. המפקד הנהן בראשו והודיתי לו, וירדתי אל עבר האוטו של לאו. "אפשר ליסוע" אמרתי בקרירות והוא התחיל בנסיעה הקצרה אל ביתו. 

"הגענו." הוא הכריז והעיר אותי מהבהייה בחלון של האוטו. פתחתי את דלת המכונית במהירות ולוציפר קפץ מהמכונית מיד אחרי. סגרתי את דלת האוטו והתקדמתי אחרי לאו. אני לא מאמינה שחזרתי לכאן. כל חלק וחלק בגופי אומר לי להיות כאן, איתו. חוץ מהלב שלי. הלב שלי אומר לי לחכות לסליחה שלו. לסליחה האמיתית. "את נכנסת?" לאו שאל לאחר שעמדתי במשך כמה שניות בכניסה לאחוזה. "כן.. כן" אמרתי, מנערת מעט את ראשי כדי להתפקס. "בלה? חזרת?" קלייר שאלה בלי שום טיפת אנושיות. "בלה חשה ברע קלייר. ביקשתי ממנה להשאר כאן הלילה כדי שאוכל להשגיח עליה." לאו אמר והציל אותי ממצב לא נעים. "פיליפ אמור להגיע בכל רגע." אמרה קלייר ולפתע שמעתי צעדים קטנטנים מתקדמים לעברנו מתוך המסדרון הארוך. "רוזי?" הבטתי ברוזי, שנראתה כל כך גדולה פתאום. כאילו התבגרה בכמה שנים. "בלה! התגעגעתי אלייך." רוזי אמרה ורצה אליי במהירות. "מאפין" לאו הביט באחותו ועיניו זרחו. כמה שהוא אוהב אותה. "לאו!" רוזי חייכה מאוזן לאוזן ברגע שראתה את לאו. היא הביטה בו, וחיכתה שירים אותה על שתי ידיו. "למה הוא עומד ככה? אני רוצה שהוא ירים אותי גבוה בלה!" רוזי אמרה ומשהו בי נשבר. וגם בלאו. "מה את אומרת על קצת מנוחה רוזי?" רובי הציל את לאו מלגלות לרוזי את האמת המרה. "קדימה, תחזרי למיטה. מאוחר" רובי אמר ורוזי חזרה אל המיטה בדילוגים זעירים וילדותיים. "אני מצטער אחי. אני יודע שזה קשה לך." רובי אמר וטפח על שיכמו של אחיו הקטן. לאו התקדם אל עבר הסלון בתבוסה. רובי התיישב בספה ליד קלייר וגם אני התיישבתי אל הכורסא שהייתה ממוקמת בין הספות. קלייר העבירה אליי דלי ענק מלא בפופקורן, לקחתי חופן קטן בידיי והעברתי אל הדלי אל ידו של לאו. לפתע שמענו את דלת הכניסה נפתחת. "היי!" פיליפ הופיע בכניסה לבית ומיד התקדם אלינו. "פיליפ! חכיתי לך." קלייר אמרה וסמנה לו לשבת. הוא התיישב והביט בה בבלבול. "חיכיתי שהמצב ירגע כדי לספר לכם את זה." קלייר אמרה וכולנו הבטנו בה בבלבול. "לפני כמה ימים התחלתי להרגיש לא טוב. מוזר. לא כמו עצמי" קלייר אמרה ונלחצתי מעט. לא ידעתי מה היא עומדת להגיד. "אז הלכתי למרפאה והתייעצתי עם הרופאה. היא המליצה לי ללכת לקנות בדיקת הריון." קלייר אמרה בחיוך והוציאה מכיסה בדיקת הריון חיובית. "את צוחקת קלייר." אמרתי והבטתי בה בהלם. לאו ורובי נראו חיוורים מעט. "אוקיי, אז אם כבר אנחנו מדברים על הריון, גם לי יש משהו לבשר." אמרתי ורובי הביט בי בשוק. "גם לי יש בדיקה חיובית, איפשהו, בפח." אמרתי בגיחוך וקלייר זינקה עלייך בחיבוק. פיליפ ורובי הצטרפו לחיבוק, ולאו הביט בנו למשך כמה שניות בהיסוס, ואז קם והלך אל עבר חדר השינה. התנתקנו מהחיבוק והלכתי לבדוק מה קורה עם לאו. 

"לאו? למה הלכת?" שאלתי אותו, מביטה בו יושב על המיטה ותופס בפניו. "אני הולך להיות אבא" לאו אמר והביט בי, חסר אונים. "כן לאו, אני מניחה שכן." אמרתי והוא התרומם מהמיטה. "זה אומר שהולך להיות לנו יורש." הוא אמר, מתעלם לגמרי מהעובדה שאנחנו עוד לא יודעים את מין העובר. לא עניתי לו. לא ידעתי מה לענות. "הנישואים שלנו הם לא לשווא אחרי הכל." הוא אמר וניצוץ של תקווה הופיע בעיניו האפלות. התקדמתי לעברו והתיישבתי על המיטה, סימנתי לו לשבת לצידי. "חשוב לי שתבין לאו, לא סתם קוראים לי גברת גארסיה. הנישואים שלנו מעולם לא היו לשווא. אני אוהבת אותך." אמרתי והבטתי עמוק בתוך עיניי. הוא יישר את מבטו אל עיניי ונישק אותי בעדינות, כזו שמעולם לא חוויתי ממנו. "את שברירית. לא כמו פעם." הוא אמר והבטתי בו בבלבול. "אני עדיין קשוחה יותר ממך, אל דאגה." אמרתי וחיבקתי אותו, הוא עטף את כתפי בעזרת ידו. "אני אוהב אותך" הוא לחש לי אל תוך החיבוק הנעים.