מלך המאפיה

ארוחת הערב

בלה-

"מצטער?" אתה יודע בכלל על מה אתה מצטער?" כמעט התפוצצתי מעצבים "אני יודע שאני לא הכי טוב בלהיות בן זוג תומך." הוא אמר והפרצוף שלי התרכך מעט. "אנחנו צריכים לסדר את העיניין הזה עם אמא שלך. עד אז אין חתונה לאו." אמרתי בקור והתקדמתי אל עבר החדר של קלייר "קלייר תפתחי את הדלת!" דפקתי על דלת חדרה "רק רגע!... תתחבא כבר!" שמעתי אותה ממלמלת. "מי שם קלייר?" שאלתי והיא פתחה את הדלת "אף אחד..." היא הסתכלה עליי מתנשפת כולה. "השתמשתם באמצעי מניעה לפחות?" שאלתי והתיישבתי על הכורסא שהייתי ליד החלון. היא הנהנה בראשה בחיוך. "את מי את מחביאה כאן קלייר?" שאלתי סורקת את החדר "אתה יכול לצאת..." אמרה קלייר ביאוש, ויצא מהארון לא אחר מאשר פיליפ! "אתם לא!" קראתי בחיוך וזרקתי על קלייר כרית "כמה זמן אתם..." שאלתי במבוכה "שוכבים?" "מאותו יום במועדון..." אמרה קלייר ופיליפ כרך את ידו סביבה "החבר הכי טוב שלי והחברה הכי טובה שלי" אמרתי והסתכלתי עליהם בגועל "את סתם מקנאה" גיחך פיליפ וקלייר ציחקקה "אתם די חמודים ביחד" אמרתי וחיבקתי אותם. 

---------------------------------------------------------------------------------

"מריאנו! טוב לשמוע אותך!" עניתי למריאנו אחי הגדול שחייג אליי. "מה שלומך איזי?" הוא שאל והתגעגעתי למשמע קולו "אני בסדר מריאנו, איך אתה? מחזיק שם לבד?" שאלתי ומריאנו נשף אל הטלפון. "המצב לא טוב בלה. העסקים רדומים." הוא אמר ופני נפלו, אבל לא נתתי לו להבחין בכך בעזרת הקול שלי. "העיניינים יסתדרו." אמרתי באופטימיות "אני מקווה" הוא אמר ושתיקה מביכה נוצרה. "בכל מקרה, רציתי לשאול אותך אם את ולאונרדו בעיניין של ארוחת ערב? אמא באה אליי היום וחשבתי שזו הזדמנות נהדרת להכיר לה את בן הזוג שלך" הוא אמר ונשמתי עתקה. רק לא היא! "מריאנו.. אחרי מה שקרה אני לא יודעת מה היא תחשוב עליי... אתה יודע מה היא מסוגלת לעשות." "היא די צלולה היום. בבקשה, תתני לה הזדמנות. את יודעת שזו לא אשמתה." מריאנו ישב לי על המצפון ולא שיחרר "בסדר, אבל לא נישאר להרבה." אמרתי ומריאנו נשמע מרוצה מהקו השני של הטלפון. "זאת אחותי הקטנה!" הוא אמר וניתק את הטלפון. אני מתגעגעת אליו. 

"לאו! לאו!" קראתי לו ברחבי הבית הוא בטח במשרד שלו. "לאו? אח שלי ה..." פתחתי את דלת המשרד שלו וראיתי אותו עסוק בשיחת טלפון, עם פרצוף מודאג "הכל בסדר?" שאלתי והוא הנהן בראשו "מה רצית להגיד?" הוא שאל והשתיק את השיחה. "מריאנו הזמין אותנו לארוחת ערב" אמרתי והוא הנהן בראשו "תקראי לי להתארגן בעוד שעה, אוקיי? יש לי כמה עניינים לסגור." הוא אמר והנהנתי בראשי. יש לי הרגשה מוזרה. 

"בלה!" שמעתי את רוזי קוראת בשמי ורצה לעברי "היי רוזי! התגעגעתי אלייך!" אמרתי ונשקתי ללחיה "את יכולה לעזור לי?" שאלה רוזי והנהנתי בראשי בחיוך "בטח מותק! מה את צריכה?" שאלתי והיא משכה את ידי במדרגות לעליית הגג "מה את צריכה לעשות בעליית הגג רוזי?" שאלתי בגיחוך "הינה!" היא קראה והרימה את ידיה לעברי כדי שארים אותה "מה את צריכה מהארון הזה מותק?" שאלתי והיא פתחה את הארון וראיתי שם ארבעה קופסאות גדולות. כל קופסא עם שם של אח למשפחת גארסיה. "אני צריכה את הקופסה שלי! לאו הבטיח שיוריד לי אותה!" היא רקעה ברגלה בדיוק כפי שאני עושה כשאני עצבנית. "מה יש בקופסאות האלה?"  שאלתי בתמימות "יש שם כל מיניי דברים שלנו, משיקגו." היא אמרה והורדתי לה את הקופסה "הינה רוזי" אמרתי ונשקתי למצחה "תלכי לסלון אני אסדר כאן." אמרתי והיא דילגה אל הסלון עם הקופסא בידה. הסתכלתי על הקופסא של לאו ולא ידעתי אם לפתוח אותה או לכבד את הפרטיות שלו. הסקרנות אוכלת אותי! אני רק אבדוק מה יש שם בפנים ואני אחזיר את הקופסא. הורדתי את הקופסה של לאו ונעלתי את הדלת הדלת כדי שאף אחד לא ייכנס. התיישבתי על הרצפה ופתחתי את הקופסא. ומה שראיתי שם שינה את הכל. לתמיד. הקופסא הייתה מלאה בהמון זבל. אבל אני לא יכלתי להתעלם מהתמונה של אבא שלי וברטה, היא ישבה עליו והוא אחז ברגלה. היה כתוב על התמונה תאריך. התאריך של התאונה של אמא שלי. זה התאריך שבו התמונה צולמה. אבא שלי בגד באמא שלי. הוא בגד בה בזמן שהיא הייתה בין חיים למוות בבית החולים. עם האישה של הקאפו של מאפיית שיקגו בזמנו. איך לא פרצה מלחמה? כריסטיאן ואמא שלי יודעים על זה? ולאו ידע על זה כל הזמן ולא סיפר לי. אולי זו הסיבה שהוא הרג את אבא שלי? יש לי כל כך הרבה שאלות ואפס תשובות. והגרוע מכל זה שאין לי את מי לשאול. אמא שלי לא בקו השפיות, גם ברטה לא ממש אפויה. והאבות שלנו לא ממש יכולים לענות. ואם אני אשאל את לאו הוא יכעס עליי על שחיטטתי לו בחפצים שלו. כמה בלאגן.