מלך המאפיה

בלונדי

לאונרדו-

"אתה הרגת את אבא שלי חתיכת מנוול!" אמרה הנערה שנראתה כמו דוגמנית מסלול מזורגגת. "תרגעי בלונדי" אמרתי והיא יצאה מהחדר נסערת במיוחד.

 "מילים אחרונות?" שאל מריאנו "לך לעזאזל" סיננתי מפי. "הוא ירה, אבל הכדור לא פגע בי "מה נראה לך שאתה עושה?" שאלה בלונדי שכרגע הצילה אותי ממוות מיותר מאוד "אני רציתי לעשות את זה" היא המשיכה ומריאנו מסר לה את הנשק ויצא מהחדר. היא סגרה את הדלת והתקרבה אליי.                                        "יש בך משהו, יש בך משהו מתחת לעור פיל הזה. אני רואה את זה עליך." אמרה בלונדי ואני הסתכלתי עליה במבט חסר כל. "פשוט תסיימי עם זה וזהו" אני לא מפחד למות. "לא, אני לא אהרוג אותך, אני אתן לך לחיות עם ההשלכות של המעשים שלך. אתה מבין מה עשית בכלל? אתה לא רק הרגת את אבא שלי. אתה גם רצחת את הקאפו של הקוזה נוסטרה." אמרה בלונדי במבט שהמיס את מבטי. "אני יודע מה אני עושה." אמרתי בביטחון והיא שיחררה את ידי מהאזיקון המזורגג. "שלא תעז לחזור לכאן יותר. אני אמרתי לאחי שאני אהרוג אותך ואני לא עשיתי זאת. אני שיקרתי לקאפו. אז כדאי לך להתחפף מכאן. אני ארה לך ביד בשביל ההצגה ואתה תצא מהחלון, מובן?" אמרה בלונדי והנהנתי בראשי בגלגול עיניים. פאק! היא אפילו לא הכינה אותי מראש. קמתי מהכיסא שהייתי כבול אליו עד לא מזמן וקפצתי מהחלון הענק שהשקיף לאוקיינוס. "אני לא הולך לשחרר ממנה בכזאת קלות. יש בה משהו, משהו שאני די מחבב."

איזבלה-

"הוא מת." קראתי ברחבי הבית ומריאנו יצא ממשרדו בחיוך. "כל הכבוד, מה עשית עם הגופה?" שאל מריאנו "השלכתי אותו לאוקיינוס." אמרתי בחיוך ושיקרתי כמו שאני יודעת. "אני נוסעת ביחד עם פיליפ למסיבת ההשקה של הבר החדש שנפתח, אתה תבוא?" שאלתי בתקווה שלא יגיע. "לצערי לא. יש לי כמה עיניינים מחוץ לעיר, אני אחזור רק עוד שבוע." אמר מריאנו "ורק עכשיו נזכרת לעדכן אותי? צריך להכפיל את האבטחה על הבית למשך השבוע. תדאג לזה בבקשה." אמרתי לחוצה "הכל בסדר. את מוגנת כאן גם בלי כל האבטחה. זה לא הכרחי נסיכה." "מריאנו!" רקעתי ברגלי בכעס והוא הרים ידיים כחף מפשע "בסדר, אני אדאג לזה איזי. רק בבקשה אל תשתי יותר מידיי היום בערב." חי בסרט. "אני? אשתה? מה פתאום מריאנו!" אמרתי בסרקזם ומריאנו גיחך לעצמו. 

"היי פיליפ? אני בדיוק מתחילה להתארגן. תהיה כאן בשמונה, יש לנו דרך ארוכה. ותבוא עם הגיפ השחור, שלא יעקבו אחרינו." אמרתי ועליתי במעלית אל הפנטהאוז שלי. "שלום בית! התגעגעתי אליך" אמרתי ותליתי את המפתחות על המתלה שליד הדלת וחלצתי את העקבים השחורים שלי וזרקתי אותם באקראיות על הרצפה. "הלו? משהו כאן?" קראתי ברחבי הבית לאור רעשים מוזרים ולא רגילים שבאו מכיוון הבר שליד המטבח שלי. עליתי במדרגות באיטיות תוך כדי שהוצאתי את הרובה וטענתי אותו בדממה.                                     "פאק!" קראתי בקול והסתכלתי על לאונרדו יושב באחד מכסאות הבר הגבוהים ולוגם ישירות מהבקבוק של המשקה הכי יקר במדף. "מה אתה חושב שאתה עושה?!" קראתי בבהלה והתנשפתי במהירות. "איפה המאבטחים?" שאלתי מנסה להרגע "שיחררתי אותם הביתה" אמר לאונרדו כאילו שהוא הבעלים של הבית הזה. "בהוראה של מי בדיוק?" שאלתי ושילבתי את ידיי בצורה שהדגישה את שדיי. "בהוראה של הבן זוג החדש שלך" אמר לאונרדו "חולצה יפה" אמר לאונרדו ובהה במחשוף שלי "סוטה." הסתכלתי עליו בגועל והורדתי את חולצתי בניסיון לגרות אותו "עכשיו גרמת לי לשנוא את החולצה הזו." אמרתי זורקת אותה לפח. "תזכירי לי להחמיא לך על התחתונים פעם הבאה" אמר לאונרדו וחיגך "תעוף לי מהבית" אמרתי ופתחתי את הדלת וכיוונתי את עיניי למעלית "קומה אפס, זה יוריד אותך לכביש הראשי." אמרתי אבל הוא לא זז ממקומו. "מי זה פיליפ?" שאל לאונרדו והרגשתי צורך לענות לו. "שומר הראש שלי" אמרתי והוא נשף בהקלה. "כבר חשבתי שאת תפוסה." אמר לאונרדו וגילגלתי לו עיניים "אל תחמיא לעצמך, אני לא אצא עם מישהו כמוך. הוצאתי את אחת מהשמלות החשופות ששוכבות לי בארון ופרשתי אותה על המיטה. "זה לא חשוף מידיי?" שאל לאונרדו והסתכל על השמלה בגועל "בדיוק." אמרתי והסתכלתי עליו בחיוך מזויף. פשטתי את מכנסיי והסט תחתון וחזייה שלי מויקטוריה סיקרט כיכב. "אחלה של סט." אמר לאונרדו ושרק בסרקזם. לבשתי את השמלה וסידרתי את שיערי מעט עם מסלסל "את לא צריכה את זה. את שווה כמו שאת." אמר לאונרדו בחיוך צידי "אתה אי פעם סותם?" שאלתי שאלה רטורית ונעלתי את המגפיים הגבוהות שלי. 

"אני יוצאת, אתה רוצה שאזמין לך אוכל?" שאלתי את לאונרדו בחיוך "את האמת שאני...." "אתה מוכן לצאת מכאן?" הרצנתי וגלגלתי עיניים. "איך נפלתי לזה?" הוא מלמל לעצמו 

"אני בא איתך." אמר לאונרדו. "לא אתה לא".