מלך המאפיה

נסיכה

אבא!" קראתי בשמו של אבי כמה פעמים אבל הוא כבר היה מחוסר הכרה, "שמישהו יעזור לי! בבקשה!" עוד שלוש כדורים פגעו בחזהו של אבי. 

"פאק" התעוררתי בבהלה מהסיוט הקבוע שטרח להופיע כמו בכל לילה. "בלונדי שלא תעשי לי את זה שוב" אמר לאו אדום כולו "על מה חלמת?" הוא שאל ונשכב לידי במיטה והביט בי "על הלילה שבו אבא שלי נרצח." אמרתי ונשכבתי גם אני "שיט" מילמל ולא ידעתי מה להגיד "זה פגע בך די חזק,  הא?" שאל לאו "אני מניחה" הוזזתי קבוצת שיער בלונדיני מאחורי אוזני "את זוכרת הרבה מהערב ההוא?" שאל לאו והסתכלתי עליו במבט ברור מאליו "כל שנייה מזוינת" "אני זוכרת שאני ומריאנו התווכחנו באותו הערב. התווכחנו על מי יהיה הקאפו, במי אבא שלי יבחר, אבא שלי בחר במריאנו. כמו בכל דבר בחיים, תמיד בוחרים בו." גיחכתי לעצמי "אני בחרתי בך" אמר מריאנו והסתכל אל תוך עיניי התכלת "פייר מספיק" אמרתי בחצי חיוך "מה השעה?" ניסיתי לשנות נושא "שש וחצי בבוקר" ענה לאו והתרומם מהמיטה "אני במקלחת" הודיע לאו והנהנתי בראשי 
"קלייר?" יצאתי מהחדר וחיפשתי את אחותו התאומה של לאו "קלייר ישנה" שמעתי קול קטן וחמוד עונה לי "שלום לך" הסתכלתי על הילדה הכל כך מתוקה והתכופפתי עליה "אני מניחה שאת האחות הקטנה של לאו" אמרתי והבטתי בה בחיוך "כן" היא ענתה בהתגאות "את יפה" אמרה והברישה את ידה הקטנה בשיערי "את יפה יותר" עניתי לה בחיוך "קדימה, את תאחרי לגן מאפין" ראיתי גבר גבוה ומרשים שמזכיר מאוד את לאו "ראיתי אותך, אתמול. את איזבלה? מהקוזה נוסטרה?" שאל אותו הגבר "כן, אתה יכול לקרוא לי בלה" הסתכלתי עליו ולחצתי את ידו "רובי" הציג את עצמו "אח של לאו" המשיך ואמר "כן, אפשר לזהות." אמרתי והוא חייך קלות "אני רואה שהספקת להכיר את המאפין הקטן שלי" אמר רובי והרים את אחותו הקטנה והמתוקה על הידיים "אפשר ביס מהמאפין?" שאלתי והיא צחקקה "אחרי הגן" היא אמרה ורובי התקדם לכיוון הדלת "נתראה" אמר רובי ויצא מהבית 

"קלייר תפתחי את הדלת" תקתקתי בדלת  וקלייר סוף כל סוף פתחה "את צוחקת עליי נכון? השעה עוד לא שבע!" אמרה קלייר ורקעה ברגלה, הזכירה לי את עצמי ברגעי משבר. "אני מצטערת, אבל אני חייבת להשתמש בשירותים שלך." אמרתי ונכנסתי לחדרה בגסות "בטח, תודה ששאלת" אמרה קלייר בסרקזם ונופפתי בידי, שטפתי את פניי וציחצחתי שיניים באחת המברשות החדשות שהיו על המדף "תודה על השירותים" אמרתי ויצאתי בהקלה "בכיף בלונד" אמרה קלייר ויצאה מחדרה "את באה או לא?" ספק שאלה ספק אמרה "באה באה" מיהרתי לצאת מהחדר כשנתקלנו בלאו "בוקר טוב קלייר" אמר לאו ופרע את שיערה קלות "אידיוט" היא מלמלה לעצמה והוא שלח לה מבט משועשע "בלה יש לנו פגישה חשובה בנוגע לביטול עיסקאות, אני צריך שתיהיי מוכנה תוך עשר דקות" אמר לאו ואני וקלייר צחקנו בקולי קולות "אני צריכה לפחות שעה" הודעתי והתקדמתי לכיוון החדר "ולעצור בבית קפה" צעקתי לעברו והוא שלח לי אצבע משולשת "עשר דקות. אם לא את יוצאת עם תחתונים וחזייה" אמר לאו וידעתי שהוא לא מתכוון לכך. 

נכנסתי לחדרו של לאו ששם נמצאים כל הבגדים שלי ובחרתי מכנסיים מחוייטים לבנים וגופיה ורדרדה, שילבתי את זה עם עקבים נמוכים ולבנים שהוסיפו לגובה המרשים שלי עוד לפחות שלושה סנטימטרים. סידרתי את שיערי בקוקו מתוח וענדתי את טכשיטי הזהב שלי. "עברה כבר רבע שעה" אמר לאו ופתח את דלת החדר "מה אם הייתי עירומה?" הסתכלתי עליו בבהלה "זה רק עוד בונוס" הוא הסתכל עליי בשעשוע והחזרתי לו מבט גועלי "תן לי להתאפר" ביקשתי ממנו אך הוא אחז בידי וגרר אותי אל דלת היציאה "לאונרדו" קראתי בשמו המלא כדי לעורר תגובה רצינית "כן איזבלה?" הוא ענה באותו הטון "תשחרר לי את היד" ביקשתי ממנו וכך הוא עשה "כלבה טובה" אמרתי וטפחתי על ראשו "כדאי לך להזהר" אמר לאו והפליק לי בתחת "אידיוט" מילמלתי לעצמי ויצאנו אל עבר חניון המכוניות "באיזו מכונית ניסע היום?" לאו התלבט עם עצמו בזמן שלקחתי את המפתחות לריינג' רובר השחורה "במכונית הזו" נופפתי במפתחות הרכב "ואני נוהגת" אמרתי ופתחתי את הג'יפ "לא את לא" אמר לאונרדו ודחף אותי כדי להכנס אל המכונית ראשון "אז אנחנו משחקים את משחק הכיסאות?" שאלתי והגברתי את מהירות צעדיי "כן, הינה הכיסא שלך, שבי" אמר לאונרדו והצביע על המושב שליד הנהג "קפוץ לי" הסתכלתי עליו בשעשוע ורצתי במהירות אל מושב הנהג "תפסיד בכבוד לאו" הסתכלתי עליו בשעשוע ונכנסתי אל מושב הנהג "בזהירות" אמר לאונרדו כשהנעתי את האוטו. "בטח" הנהנתי בראשי והתנעתי את הרכב. 

"אני כבר חוזרת" אמרתי וירדתי בבית הקפה האהוב עליי "אמריקנו עם חלב בצד בבקשה" אמרתי ונזכרתי בלאו שכנראה לא שתה כלום מכשהתעורר "ועוד קפה עם קצפת" הוא לא יתנגד לקצת מתוק 

"הקפה בידי" אמרתי ונכנסתי אל האוטו "קפה עם קצפת? באמת בלונדי?" צחק לאו והוציא את הקצפת מהקפה ולקח לגימה "מה עם איזו תודה על זה שחשבתי עליך?" העמדתי פנים נעלבת "תודה בלונדי" אמר לאו והמשכתי בנסיעה "איפה הבניין?"שאלתי ועצרתי במעבר החצייה החמש מאות בערך "כאן" הוא הצביע על הבניין הגבוה בממולנו "עם מי אנחנו הולכים להפגש?" שאלתי "עם אבא שלי" עניתי בחיוך מסוכן "ואיך הוא יכול לעזור לנו בדיוק?" שאלתי מבולבלת "אם יש בן אדם אחד שאחי מפחד ממנו פחד מוות, זה אבא שלנו, ובצדק." אמר לאו וצמרמורת לא נעימה עברה בי "לא נשמע מעודד במיוחד" אמרתי והחניתי את האוטו בכניסה לביניין, יצאנו מהאוטו ומעדתי על לאו "תזהרי בלונדי" אמר לאו והסתכל על נעליי "אני רק צריכה לסדר את זה" אמרתי והתכופפתי, המכנס השקוף חשף את תחתוני התחרה הורדרדים שלי, שריקות של כמה בחורים נשמעו באוויר "תקומי" אמר לאו והדם עלה לו למוח, הוא התכופף וסידר את הנעל הלבנה שלי. "תודה" אמרתי והסמקתי קלות "את מסמיקה בלונדי" אמר לאונרדו ותפס את ידי בשעשוע "קדימה, בואי ניכנס."