מלך המאפיה

מכתב מאבא

בלה-

"ביי קלייר" נפרדתי לשלום מחברתי הטובה, שבדיוק הורדתי אותה בביתה. "היי בלונד? את בטוחה שאת לא רוצה לרדת? לדבר על הכל?" קלייר שאלה, הבנתי לאן היא חותרת. היא רוצה שאשלים עם לאו. "אני מעדיפה לחזור הביתה, אבל תודה על ההצעה קלייר." אמרתי וסגרתי את החלון של הרכב, ונסעתי משם במהירות, לאו חלף על פניי, בדיוק נכנס בשער האחוזה, ואני בדיוק יצאתי. המבטים שלנו התחלפו, השתיקה הייתה כל כך חזקה. 

חניתי בחניון, שכל כולו שלי עכשיו. משהו בעצמי הרגיש לי מוזר, כאילו שאני פחות קלילה. כנראה בגלל העובר שהחליט להגיע. אני מתכוונת לקחת את כל עניין ברטה ברצינות. אבל עכשיו, כשלאו יודע על ההריון שלי. הוא לא יעזוב אותי בכל כך קלות. מטרת הנישואים הושגה, ועכשיו אנחנו לא נוכל להפרד. למען האמת, אני די מתגעגעת אליו. עליתי במעלית את כל הדרך על לפנהאוז האהוב שלי, כנראה שאצטרך להתרגל למעבר מחדש. "היי לוצי!" לוציפר המתוק רץ לעברי במהירות, וקפץ עליי בשמחה. לפחות הוא שמח לראות אותי.  סגרתי את דלת הכניסה ונעלתי אותה מכל הכיוונים. הורדתי את הבלייזר שלי ואת נעלי העקב המעיקות, והוצאתי את המכתב מהתיק שלי, נזרקתי על הספה והבטתי בו. במשק דקה שלמה, לא פתחתי אותו. אני הולכת לשמוע מאבא שלי. לאחר כמה רגעים של מחשבה, החלטתי לפתוח את המכתב. 

"איזבלה, המכתב הזה נכתב אך ורק בשבילך, בשלב הזה של החיים כנראה שנותרתן את ואמא. אני מניח שקיבלת את הצוואה של מריאנו וגילית על ההון. ההון של משפחת רוסו. ואני מניח שהוא שלך. תזהרי. תקחי את הכסף הזה למקום בטוח. אל תתני אותו לאף אחד, והכי חשוב- אל תסמכי על אף אחד מהקוזה נוסטרה, פיליפ ומריאנו הם האנשים היחידים שיודעים ואי פעם ידעו על ההון."

אני צריכה להתקשר למישהו. לדבר עם מישהו. רק לא לשאת את העול הזה עליי. אני לא צריכה את ההון המזורגג הזה בכלל! הוא מקולל! כמו כל מה שעברתי עד עכשיו! אני מקוללת! 

לאו-

"היא כועסת עליך לאו. מאוד כועסת." אמרה קלייר, דוחפת עוד חופן של פופקורן אל תוך פיה. "זה לא מעניין אותי. היא זאת שצריכה להתנצל. תאמיני לי." אמרתי ותנחשו מה? היא לא האמינה. "לך אליה, היא צריכה אותך לאו. עכשיו יותר מאי פעם." קלייר אמרה והרגשתי שאני חייב ללכת אליה. הרגשתי שהיא באמת צריכה אותי. התרוממתי מהספה ולקחתי את מפתחות הרכב שלי מהשידה. "זה על אחריותך קלייר." אמרתי והיא הנהנה בראשה. "מה שתגיד" היא אמרה ויצאתי מהבית. אני לא מאמין שאני עושה את זה. בחיים לא רדפתי ככה אחרי משהי, במיוחד אחרי שהיא דיברה אליי ככה. נכנסתי אל האוטו והתנעתי אותו במהירות. אני צריך לדבר איתה. אני לא הפסקתי לחשוב עליה כל היום, אני לא יכול בלעדיה, כשאני לא איתה אני מרגיש שהנשמה שלי עזבה את הגוף שלי, שאני חצי בן אדם. כלום לא נראה אותו הדבר בלעדיה. השמים אפורים, העצים פחות ירוקים ממה שהיו כשהייתי איתה, החיים הם לא חיים.