מלך המאפיה

הפגישה

בלה

"איפה אתה? אתה מאחר!" "אני כאן, תרגעי בלונדי." אמר לאו בטון שאמור להרגיע אותי "מריאנו!" בירכתי את אחי לשלום וניסיתי למשוך כמה שיותר זמן עד שלאו המזורגג יחליט להופיע. "בלה!" אמר לאו ונשק לשפתיי במהירות, מה נסגר איתו? "הינה האמריקנו שלך, והינה החלב." אמר לאו והסתכלתי עליו במבט מופתע, הבן אדם הזה חד. 

"שנכנס?" אמר מריאנו והסתכל עלינו בגועל. "אחריך" אמרתי בחיוך קטן שהיה אמור לנחם את אחי, אבל הוא היה כועס מידיי בשביל חיוכים. "שבו" אמר מריאנו, אני ולאונרדו התיישבנו מול מריאנו "אתם מבינים שאין דבר כזה זוגיות מתחת לרדאר בקוזה נוסטרה או במאפיית שיקגו?" שאל מריאנו והנהנו בראשנו לא מבינים למה אנחנו מכניסים את עצמנו. "אני הייתי חייב לספר לרובי, אח של לאונרדו. ערכנו דיון ארוך לגבי הנושא והגענו להחלטה." אמר מריאנו והסתכלנו עליו בחרדה "מה ההחלטה?" שאלתי לחוצה "אתם צריכים להתחתן." אמר מריאנו והסתכלתי עליו בתדהמה "ברצינות?" שאלתי את מריאנו והצבע ירד מפניו של לאו, עזבתי את ידו "אתה לא תחתן אותי בלי סיבה עם הרוצח של אבא מריאנו." הסתכלתי עליו בגועל "נכון, בחוזה של החתונה שלכם כתוב, שאם תתחתנו ותביאו יורש, המאפיות שלנו יתחברו." אמר מריאנו ויצאתי מהחדר בכעס "יורש? זה מה שהוא רוצה ממני? פאקינג יורש? שיביא אחד בעצמו עם אחת מהזונות של שיקגו" מילמלתי לעצמי ומריאנו יצא אחרי "ההחלטה הוחלטה כבר איזבלה, נכון לעכשיו אין לך מילה בעיניין." אמר מריאנו והסתכלתי עליו בשנאה "מריאנו, לא תהיה לך דרך חזרה מזה." אמרתי בכעס "אני הקאפו שלך, ואת תמלאי את הפאקינג פקודות שלי" אמר מריאנו בטון עצבני "אני עוזבת את הביניין." אמרתי והתקדמתי אל עבר המעלית "לאן את עוברת בדיוק?" שאל מריאנו "לאחוזה החדשה של לאונרדו כאן בסיציליה" הצהרתי ולאו בדיוק יצא מהמשרד של מריאנו "יש עוד משהו שאני לא יודע עליו? אנחנו גם מאמצים כלב ופאקינג חתול?" שאל לאו יוצא מדעתו ואני הבנתי אותו לגמרי. אבל הוא לא יתחרט על זה. "אולי בעתיד, אחרי שנביא כמה יורשים מזויינים." עקצתי את אחי ונכנסתי אל המעלית ביחד עם לאו "אתם משפחה פאקינג מוזרה" אמר לאו והנהנתי בראשי "חכה שתכיר את אמא שלי." הנהנתי בראשי בעייפות "היא לא בבית משוגעים או משהו?" שאל לאו נזהר במילותיו "בדיוק לאו, היא בבית משוגעים." הסתכלתי עליו מותשת והמעלית הגיעה לקומה שלי. פתחתי את הדלת בעזרת המפתחת ונתתי ללאו להכנס. "את באמת מתכוונת לעזוב את הדירה שלך?" שאל לאו במבט מתוח "כן, אבל אל תדאג, אני אשן במכונית שלי עד שאמצא דירה מספיק רחוקה, זה לא אמור לקחת יותר מיומיים." אמרתי ולאו עצר אותי בעזרת ידו המקועקעת "את לא תשני באוטו בלונדי" אמר לאו והסתכלתי עליו במבט שואל "יש לי חדר מספיק גדול בשביל שנינו" הצהיר לאו והסתכלתי עמוק אל תוך עיניו האפלות "תודה" הודיתי ללאו "אין בעיה" הוא ענה ולקחתי תיק והתחלתי לדחוף אליו בגדים ואיפור. "קיבלת את המתנה שלי?" שאל לאו והביט בשקיות המזורגגות "אתה עיוור או מה?" שאלתי אותו מצביעה על השקיות. "החזיות האלה מתאימות לפאקינג עטינים של פרה." הסתכלתי על ודחפתי את אחת החזיות אל תוך פניו "זו אחותי בחרה" אמר לאו והסתכלתי עליו "יש לך אחות?" שאלתי אותו בהפתעה "כן, מה את כל כך מופתעת?" שאל לאו "אתה לא נראה מסוג הגברים שיש להם אחות" "למען האמת בלונדי, יש לי שתי אחיות, ואני אח די טוב." הוא הרים את גבתו "מופתעת?" שאל והוסיף חיוך קטן "כן, אבל זה יעבור." אמרתי וציחקקתי "את צוחקת? זה חדש" אמר לאו ונתתי לו מכה קטנה בכתף השרירית שלו, כאילו שזה מזיז לו. "את ארוזה?" שאל לאונרדו והנהנתי בראשי לחיוב "שנצא?" שאל ושוב הנהנתי בראשי. משהו תפס את עינו של לאו, רק לא הבנתי מה "מה ראית?" שאלתי אותו מנסה להביט לאותו הכיוון שאליו הוא מסתכל כדי לנסות לפענח מה הוא גילה עליי. "של מי הסוס הזה?" שאל לאו "היא שלי, קוראים לה ויולט, היא יפהיפיה נכון?" שאלתי והרמתי את התמונה שלה והתעמקתי בה. "כן, בדיוק כמוך." אמר לאו ומיד הרצין פנים וחזר למציאות. היא דחפה את התמונה לתיק שלה ביחד עם עוד שתי תמונות משפחתיות והתקדמנו על עבר דלת היציאה, "אני לא מאמינה שאני עוזבת" אמרתי והבטתי בביתי היקר בפעם האחרונה "את עוד תחזרי." אמר לאו וחייכתי אליו חיוך קטן.