מלך המאפיה

תפר משתק

בלה-

שמעתי את שמי בקהל אך לא הצלחתי להבין מי קורא לי, יצאתי אל מחוץ למועדון בחיפוש אחר קליטה, נהנתי מספיק. שמעתי מישהו יוצא אחריי מהמועדון. חייגתי במהירות אל לאו, אין תשובה. פאק! "בלה, כשאני קורא לך אני מצפה לתשובה." שמעתי קול שגרם לכל עצם בגופי לחלחל "תראה את עצמך!" קראתי בקול "אני חושב שאת ההיכרות שלנו עשינו היום" הוא אמר ושמעתי צעדים מתקרבים אליי, הגוף שלי סירב להסתובב, סירב להאמין שזה הוא. "מר גארסיה?" שאלתי ברעד "נכון מאוד" הוא כיסה את פניי עם שק שחור והכניס אותי אל תוך רכב, נשמע כמו וואן. "תיהיי ילדה טובה ואת תוכלי לזכות להלוויה נחמדה" הוא אמר וליבי החסיר פעימה, לא עניתי. הטלפון שלי צילצל ועל הצג היה כתוב לאו. בדיוק בזמן הא? "תביאי לי את זה" אמר כריסטיאן גארסיה, אביו של לאו. "לאונרדו, טוב לשמוע אותך פעמיים באותו היום" הוא אמר ויכלתי לדמיין את פרצופו חמום המוח של לאונרדו "אני מציע לך לעזוב אותה במנוחה, אם לא. ההון נשאר שלי." הון? איזה הון לעזאזל? "אתה לא במקום של לתת לי הוראות לאונרדו. אתה תקשיב לי, אם לא, אפילו את הגופה שלה לא תזכה לראות." אמר כריסטיאן והעיף את הטלפון מהחלון. "בבקשה, אני אעשה הכל רק אל תגרום לו לאבד את ההיגיון הבריא." אמרתי והסתכלתי אל תןך עיניו של כריסטיאן שהיעז לחטוף את 'נסיכת' הקוזה נוסטרה "אני מציע לך לשתוק, אם לא אז אצטרך להשתיק אותך בעצמי". הוא הסתכל עליי במבט מטורף שגרם לי להתחרפן במעט בעצמי. 

לאו-

"תאתר לי מאיפה השיחה בוצעה, ניסע לשם ונחפש כל חור מזוין שהיא יכולה להיות בו." הוריתי לג'ו, אחד מההאקרים הטובים ביותר שלנו. "הדבר היחיד שאני יכול לגשת אליו זה המקום שהטלפון הושבת בו, הבעיה היא שהוא יכל להרוס אותו בכל מקום, לא בהכרח קרוב ליעד שאתה מחפש אדוני." אמר ג'ו ויצאתי מחדר המחשבים "אני צריך נשקים  וכמה שיותר חיילים, תוך דקה כולכם דרוכים במצב תזוזה מובן?" שאלתי בתקיפות "מובן אדוני!" החיילים קראו פה אחד ויצאו לעבודה. כמעט בוקר ואני מתחרפן. אני צריך שהיא תחזור לכאן, בחיים. 

"לאן נוסעים?" שאל רובי לובש את האפוד שלו "אני מהמר על המחלף של היציאה מהעיר." אמרתי וטענתי את הרובה השלישי שהיה עליי. "אתה בטוח שזו ההחלטה החכמה? אתה עלול להתחיל מלחמה." היסס רובי "יש לנו את מריאנו לידנו, הם חטפו את בלה רובי. אני לא מוכן שהיא תישאר שם. אפילו לא לדקה. לא איתו." הסתכלתי על רובי והוא הנהנן חדור מטרה "בוא נהרוג את הבן זונה." הגברתי את המהירות וכך גם כל הרכבים שמאחורי. "חמש דקות ואנחנו שם. אתה רוצה להעביר תדריך?" שאל רובי וגיכחתי. "אני חושב שהמבט שלי הספיק" התמקדתי בכביש ולא עזבתי את הגז לרגע. הוא מתעסק בפאקינג אש! 

"עצור, עצור!" רובי הורה לי לעצור למשמע יריות לא פוסקות "תתכופף!" קראתי אל עבר רובי וכך הוא עשה. "מה אתה עושה לאונרדו?" קרא רובי לעברי שכבר הייתי מחוץ לאוטו רץ אל עבר הבניינים הנטושים. היא בטוח נמצאת באחד מהם. 

בלה-

"בבקשה! שיחה אחת!" התחננתי בפניי השטן בהתגלמותו. כריסטיאן. "אני חושב שאת צריכה משהו שיסתום לך את הפה." אמר כריסטיאן והביא קופסא בצבע כתום "מה זה?" שאלתי חרדה למה שהולך לקרות "אני מקווה שאת לא מפחדת ממחטים" הוא פתח את הקופסא והוציא אלכוהול וצמר גפן. הוא שפך את כל תכלית הבקבוקון על פי וניסיתי לאטום אותו כדי שכלום לא יצליח לחדור אל תוך פי, הוא ניגב הכל עם צמר הגפן והוציא מחט. "שלא תעזי להוציא קול, שמעת אותי?" הוא הסתכל אל תוך עיניי החרדות, הוא גרר אותי אל תוך חדר והושיב אותי על כיסא, הוא תפס בפניי והכניס את החוט בתוך המחט "מה אתה עושה?" שאלתי בטון רועד "אמרתי לך לסתום את הפה נכון?" הוא אמר והכניס את המחט דרך השפה התחתונה שלי אל השפה העליונה, הכאב היה כל כך עצום עד שכמעט התעלפתי במקום. מה קורה כאן? הסתכלתי עליו בחרדה נראית לעין וזה לא הזיז לו, הוא המשיך לתפור את פי כדי שלא אוכל להוציא קול, הוא הוציא את המחט והכניס אותה שוב, בבקשה אלוהים, אני מתחננת, תהרוג אותי כאן ועכשיו. 

"אבא... מה.. מה אתה עושה לה?" שמעתי את לאו מהצד השני של החדר, הצבע ירד לו מהפנים כשראה אותי מעורפלת מכאב, לא יכלתי להוציא קול מהפה. "תפסיק את זה" אמר לאו והתקרב עוד קצת, הוא היה נראה מזועזע, חסר אונים. "מה אתה עושה כאן?" כריסטיאן שאל מפסיק במלאכה שלו, "אתה תפרת את הפאקינג שפתיים שלה." אמר לאונרדו והוציא רובה באיטיות ובמקצועיות מהכיס שלו, בלי שאף אחד יראה. "בלה תתכופפי!" צעק לאונרדו וירה באביו יריית אזהרה, הוא ברח מהחדר כלא היה. לאונרדו התקרב אליי באיטיות מזועזע ממה שהוא ראה "אוי בלונדי שלי... למה את?" הוא אמר עוזר לי לקום מהכיסא "אני רק רוצה שתשארי ערה, בסדר בלונדי? את מסוגלת." הנהנתי בראשי מתקשה לשמוע מה קורה סביבי, אני ניסיתי לווסת את הכאב בכך שהקשבתי לקולו של לאו. אבל זה היה חזק ממני. הכאב היה כאב לא רגיל. הכאב חדר לי אל הנשמה. כל דקירה ותפירה נחרטו לי בזיכרון, לתמיד.