מלך המאפיה

היום שאחרי

בלה-

"בוקר טוב" לאו אמר וקם מהמיטה המשותפת שלנו, מה יש לו הפעם? "בוקר טוב" עניתי מתחילה לארוז את הבגדים שלנו לקראת החזרה לסציליה. "הכל בסדר?" שאלתי את לאו נבוכה מעט. "הכל מעולה" הוא אמר ושם על עצמו חולצה. "אוקיי" עניתי וסגרתי את המזוודה הצהובה שקנינו כאן, עם הבגדים שקנינו כאן. "אני יוצא, אני אחזור בעוד כמה שעות." לאו אמר בקור ויצא מהדלת. לאן הוא הולך לעזאזל? אין לו טיפול עכשיו. יצאתי מהדלת, הוא בדיוק נכנס אל האוטו ששכרנו. "לאן אתה הולך?" אני כבר חוזר. הוא אמר ונסע. הוא לא הולך להתחמק מזה בקלות כל כך. מה נסגר איתו לעזאזל? 

"היי קלייר" עניתי לשיחה מהמספר של קלייר, שאותו אני כבר זוכרת בעל פה. "היי בלה, מה שלום לאו?" היא שאלה ולקחתי נשימה עמוקה לפני שפתחתי את פי והתחלתי לדבר. "אני ראיתי אותו במצבים טובים יותר.  הוא במצבי רוח משתנים, היום הוא קם על הצד הלא ידידותי." אמרתי ותפסתי בראשי. "יהיה בסדר בלה." היא אמרה וכל כך רציתי להאמין לה. "מה עם רוזי? טוב יותר?" שאלתי מקווה לחדשות טובות. "הוא במצב מעולה. עדיין לא מבינה מה קורה, היא לא מבינה איפה כולם." קלייר אמרה והנחתי שהיא מדברת עליי ועל לאו. "כולם?" שאלתי כדי לאמת את מה שאני שומעת. "מיום החתונה, אנחנו לא מצליחים ליצור קשר עם מריאנו ורובי." היא אמרה והלב שלי נפל אל התחתונים. "מה.. מה זאת אומרת?" אמרתי מתקשה לנשום מעט. "אני מקווה שלאו לא שומע את השיחה. הוא יאבד את דעתו." קלייר אמרה בקול מפוחד. "זה בסדר, הוא יצא." אמרתי וקליר נשמה לרווחה. "אנחנו נגיע אליכם בהקדם האפשרי, אוקיי? ברגע שלאו מסיים את הסדרת טיפולים של השבוע." אמרתי ולקח לקלייר קצת זמן לענות. "אני אעדכן אותך אם המצב משתנה." היא אמרה ונתקה את השיחה. הטלפון נפל לי מהיד, רצתי אל השירותים, פתחתי את האסלה והקאתי את נשמתי. המצב הזה לא עושה לי טוב. 

"חזרתי!" שמעתי את לאו נכנס הביתה וסוגר את הדלת. התקדמתי לעברו ובלי ששמתי לב גור כלב קטן התרוצץ בין רגליי. "הפתעה!" לאו אמר וטפח על ראשו של הכלבלב. "מה זה?" שאלתי וליטפתי את הגור. "הבאתי לך חבר קטן." הוא אמר והרים אותו על ידו העובדת. "אני רוצה שיהיה לך מישהו שיגן עלייך כשאני לא יכול. ושאף פעם לא תרגישי לבד בלונדי." הוא אמר והדבקתי נשיקה ארוכה על שפתיו הבשרניות. "הכל בסדר?" הוא שאל כשהתנתקנו מהנשיקה.  "אני ממש רעבה, אולי נצא לאנשהו?" שאלתי והוא הנהן בראשו. "בטח" הוא אמר ושם את ידו על כתפי "אפשר לקחת את החבר הקטן הזה איתנו?" שאלתי ואספתי את היצור המתוק הזה על ידיי "מה שתרצי" הוא אמר ולקח את מפתחות האוטו. "אתה בטוח שאתה רוצה לנהוג?" שאלתי אותו וראיתי משהו בו נשבר, כאילו שהרגיש שהגבריות שלו יורדת. "אני אנהג." הוא אמר ופתח את האוטו. "מה עם היד?" שאלתי ונכנסנו אל האוטו. "אין שיפור." הוא אמר והתחיל בנסיעה. ראיתי שהוא התקשה במעט, אבל מוקדם או מאוחר הוא יהיה מוכרח לחזור לשגרת חיים מלאה. "יש לך שם בראש בשבילו?" לאו שאל והביט במהירות בכלבלב והחזיר את מבטו לכביש. "לוציפר." אמרתי והבטתי בו במבט מלא אהבה. "דווקא את שמו של השטן?" לאו שאל וצחקק. "הוא מלאך נופל, והוא היה האהוב על אלוהים." אמרתי ולאו הביט בי במבט רעב. "לא דיברנו על אתמול." הוא אמר והמצב נהיה מביך מעט. אני יודעת שהוא בעלי אבל עוד לא השלמתי עם העובדה שקיימתי איתו יחסים. בפעם הראשונה בחיי. "זה בסדר בלונדי, אני לא לוחץ." הוא אמר וראיתי את המסעדה האהובה עלינו בשבוע האחרון באופק. והרעב לפתע נעלם. "לאו, תעצור בצד." אמרתי והרגשתי את הבחילה עולה במעלה הגרון שלי, "מה קורה לך?" הוא שאל ועצר בשולי בכביש. הנחתי את לוציפר הקטן על המושב שלי ורצתי אל השוליים והקאתי את נשמתי. לאו תפס את שיער בידו ולא הוציא מילה. לפתע נהיה שקט. "את בסדר?" לאו שאל וניגב את פי בעזרת ידו. "אני מניחה." אמרתי והרגשתי על הפנים. אבל לא רציתי להכביד על לאו. "קדימה, בואי נחזור הביתה. אני אזמין לך מה שתרצי." הוא אמר והתקדמנו אל האוטו. "אולי נלך לרופא?" הוא שאל והנדתי בראשי במהירות. "לא. אני בסדר." אמרתי ולוציפר החמוד נח על יריכיי. "הוא נראה כמו מלאך." אמרתי וליטפתי את ראשו. 

לאו-

"הוא נראה כמו מלאך" היא אמרה וליטפה אותו ברכות. העיניים שלה זרחו כשמש ברגע שהסתכלה על הגור הקטן הזה. "אני שמח שאת מאושרת בלה." אמרתי וליטפתי את ראשה בעדינות שלא אופיינית לי. "יש לי כמה טיפולים אחרונים. היום ומחר. הרופאה אמרה שאני מוכן ללכת הביתה." אמרתי לבלה ומשהו בה נראה לא כאן. כאילו היא חושבת על משהו ולא מספרת לי. "בלה, יש משהו שאת רוצה לספר לי?" שאלתי ובלה הנידה בראשה בהתגוננות. "אני שמחה שעברנו את זה. זה הכל." היא אמרה והביטה החוצה מהחלון. "היי לאו? אפשר לבקש ממך בקשה?" בלה שאלה ולפי המבט שלה אני לא הולך לאהוב את זה. "אולי תרד מכל העיניין הזה?" היא שאלה והסתכלתי עליה מבולבל. "איזה עיניין?" שאלתי והיא ניסתה למצוא מילים למה שהיא הולכת להגיד. "אולי תעביר את המאפיה לכריסטופר? דוד שלך?" בלה שאלה והדם עלה לי למוח. "למה? את חושבת שלא אוכל להתמודד עם כל הלחץ עכשיו שאני נכה?" הרמתי עליה את הקול והיא גלגלה לי עיניים. "בלה... במקום לגלגל את העיניים שלך תתנצלי!" אמרתי בכעס והיא גיחכה לעצמה מהמילים שלי. "להתנצל על מה? על זה שאני דואגת שבעלי לא יהרג?" היא אמרה ומשהו במילים שלה ריכך אותי. אבל לא מספיק. "בלה, עם כל הכבוד לזה שאני בעלך, אני הבעל של מאפיית שיקגו. הרבה לפנייך." אמרתי והגברתי את מהירות הנסיעה שלי. "אני מזכירה לך שאני באה מהקוזה נוסטרה! וויתרתי על הבית שלי בשבילך!" היא אמרה נסערת, היא נראתה פגועה מהמילים שלי. "זו הייתה הבחירה שלך בלה." אמרתי ודמעות עלו בעינייה. "זו הייתה הבחירה של שנינו." היא אמרה וסובבה את ראשה אל עבר החלון, הרחק ממני. "אל תבקשי ממני בקשות כאלה, ואת לא תבכי." אמרתי והנסיעה עברה בשתיקה מכאיבה.