מלך המאפיה

בחזרה לחיים שלנו

בלה-

"את מוכנה?" לאו פתח את דלת השירותים ואני הבטתי בו דרך המראה. "כן, אני אסדר את השיער שלי ואלביש את הבנות.." אמרתי וחיוך קטן עלה על פניו של לאו "על מה אתה מחייך?" שאלתי אותו והסתובבתי לכיוונו. "אני אוהב את המשפחה החדשה שלי" לאו אמר והתקדמתי לעברו. "ואני אוהבת אותך" אמרתי ונשקתי לשפתיו. 

התקדמתי אל עבר התיקים שאירגנתי להן בעוד מועד והוצאתי את הבגדים החדשים של התאומות. לאו לקח את אחת התאומות, הן לא נראו בדיוק אותו הדבר, תווי הפנים שלהן היו שונים לגמרי. כל אחד מאיתנו התחיל להלביש אותן, והופתעתי מהמיומנות של לאו בהלבשת תינוקות. "אני מתרשמת מאוד לאו" אמרתי והבטתי בו בהפתעה. "יש לי אחות קטנה בלה" הוא אמר וחייכתי מעט. "אני צריך להיות מופתע ממך, או שפשוט יש לך כישרון אמהי טבעי" הוא אמר וגיחכתי מעט. "אני לומדת, לאט לאט אהיה טובה בזה." אמרתי ונתתי ללאו להמשיך את מה שהוא הספיק בדקות ספורות. להלביש תינוקת. 

----------------------------------------------------------------------------------------------

לאו- 

"שנצא?" שאלתי את בלה והיא הנהנה בראשה, התחלתי לדחוף את עגלת התאומות במורד השביל שמוביל אל הדלפק מזכירות. "שלום, אנחנו צריכים תופס שיחרור לבלה" אמרתי למזכירה ובלה הביטה בה בציפייה. "בבקשה, אתם משוחררים הביתה, ומזל טוב!" הפקידת קבלה אמרה ומסרה לנו את תופס השיחרור שלנו. ברגע שנצא מהדלת הזו של בית החולים, אנחנו יוצאים לחיים חדשים, שונים לגמרי ממה שהכרנו. 

הכנסתי את הבנות ביחד עם בלה אל המושב האחורי ואני נכנסתי אל מושב הנהג, היום ביקשתי אבטחה כבדה מכיוון שלא הייתי מוכן לקחת סיכונים. עכשיו כשהן כאן, כולם יכולים להבין מהי נקודת החולשה שלי. וזה מסוכן. נסעתי במהירות מתונה ומדי פעם הצצתי על הנשים של חיי. "לאו?" בלה קראה לי מהמושב האחורי והבטתי בה "כן בלונדי?" עניתי לה וחיכיתי שתדבר "אני שמחה שמריאנו החליט שנתחתן" היא אמרה וחיוך קטן עלה בשפתיי. "הוא המלאך השומר שלך, הוא ידע מה הוא עושה." אמרתי לה ודמעה קטנה זלגה במורד הלחי שלה. "הגענו הביתה!" אמרתי ובלה מיד נגבה את הדמעה שירדה במורד הלחי שלה. פתחתי את דלת הכניסה ובלה יצאה מהרכב, האבטחה הקיפה אותנו כך שאף אחד לא ינסה לצלם את אחת מהתאומות. "הינה, אני אכניס אותן הביתה." רובי נחלץ לעזרתנו ואני ובלה הבטנו בו במבט אסיר תודה. "לוציפר!" בלה קראה בשמחה בעוד לוציפר רץ לעברה בשמחה. "כמה שהתגעגעתי אליך!" היא קראה בשמחה וחיבקה אותו וליטפה אותו. "הוא התגעגע אלייך גם." אמרתי בצחוק ובלה חייכה. "הבאנו לך אחיות חדשות לוצי!" בלה אמרה והתקדמה אל עבר הבית ולוציפר אחריה, אני לקחתי את כל התיקים שלקחנו איתנו ונכנסתי אל הבית, הרגשתי את צלמי הפאפארצי מתפזרים לדרכם. אידיוטים. 

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------

"בבקשה אל תעשה את זה לאו!" בלה ביקשה ממני במבט מתחנן. "היא אחותי בלה" אמרתי לה והיא לא ענתה, היא פשוט הבינה. "אין מישהו אחר שיוכל לעשות את זה?" היא שאלה אותי וקולה רעד מעט. "הוא יהיה בסדר בלה, החיילים לא יתנו לשום דבר לפגוע בו, וגם אני ותומאס." רובי אמר ומיד ענה לשיחת טלפון שקיבל. הוא לא עוזב את הטלפון המזורגג הזה בחודשיים האחרונים! "תשאיר את הטלפון בבית רובי!" קראתי לעברו אך הוא סינן את מילותיי. "תיתן לו לחיות לאו!" בלה קראה להגנתו והבטתי בה בחיוך. "כמה שאת טובה" אמרתי והיא גילגלה את עיניה בגיחוך. "כמה שאתה חנפן" היא אמרה וצחקתי מעט. "יוצאים" רובי אמר והנהנתי בראשי. "ניפגש בערב בלונדי, אוהב אותך" אמרתי ונשקתי לשפתיה. "כדאי לך מאוד להיות כאן בערב." היא אמרה בפחד ואחזתי ברכתה בעדינות. "לחיים שלי יש ערך מאז שהכרתי אותך בלה, מאתמול החיים שלי הפכו לנכס. אני אשמור על עצמי." אמרתי והיא הנהנה בראשה. אמון היה בעיניה. וזה היה הסימן שלי ללכת להציל את אחותי. "קדימה, כולם מוכנים?" תומאס שאל ואני ורובי הנהנו בראשנו. "יש עליה שמירה, נכון?" תומאס שאל ורובי הנהן בראשו. "בחייך, אנחנו לא חובבנים." הוא אמר וגיחכתי. יצאנו מדלת הכניסה וביחד איתי גם תומאס ורובי. "קדימה, בואו נביא את קלייר הביתה." אמרתי ותומאס ורובי נראו חדורי מטרה מתמיד, להביא את קלייר הביתה. החיילים עברו תדרוך כבר אתמול על ידי תומאס ורובי בזמן ששהיתי ביחד עם בלה בבית החולים. התחלקנו לשמונה מכוניות, בכל מכונית יש לפחות שמונה חיילים. ונמצאים שם במארב מאתמול לפחות חמישים חיילים. "אתם מוכנים להרוג קצת בני זונות?" רובי אמר בקשר וכולם גיחכו. הבטתי בהם במבט הנוקשה שלי והם מיד הרצינו. הם צריכים קצת חינוך. "הגענו קאפו" הנהג אמר והנהנתי בראשי. "קדימה, מתקדמים באיטיות אל הבית ועומדים בהיכון תקיפה, כשאני אומר צא אתם מסתערים על הבית. מובן?" אמרתי וכל החיילים הנהנו, הם רצו להציל את קלייר מהמפלצות האלה בדיוק כמונו. 

"לדרוך נשק!" קראתי וכולם דרכו את נישקם ונראו במצב מלחמה. לפתע ראיתי את הדלת נפתחת, וקלייר יצאה ממנה. "תורידו נשקים! כולם!" קראתי ורובי רץ אליה במהירות. היא נראתה כאילו נשמתה נלקחה ממנה. "קלייר, תעני לי, את בסדר?" תומאס שאל אותה והיא הנהנה בראשה. "התינוק שלי..." היא אמרה ברעד ומיד הבטתי בבטנה המדממת והשטוחה. "קלייר.. מה הם עשו?" שאלתי אותה והיא ניסתה למצוא מילים. "כל מה שאני יודעת זה שזה היה.. זה היה בן." היא אמרה והתנשמה בכבדות. כולם בהו בה בהלם, "כולם בחזרה לרכבים, חוזרים הביתה." אמרתי וכולם נסוגו אחורה וחזרו לרכביהם.

הם לקחו את יורש העצר של המאפיה. 

--------------------------------------------------------------------------------------------

סוף.