מלך המאפיה

חדר לידה

בלה-

"יום טוב רוזי! בצלחה בבית הספר!" איחלתי לרוזי המתוקה בהצלחה ביום הראשון בבית הספר. "ביי בלה!" היא אמרה בעליזות ויצאה מדלת הכניסה. "שלום לך" לאו יצא ממשרדו, נראה חסר שינה אך מרוצה. "הייתה הרבה עבודה הא?" הבטתי בו בחיוך "אני בסך הכל מנסה לסיים הכל לפני שאני מקבל את תואר האבא הרשמי." הוא אמר ומזג לעצמו קפה אל תוך כוס. "אולי כדאי שתישן מעט?" אמרתי והתיישבתי בכיסא הבר שהיה לידי, הבטן כבדה. וכל פעולה שאני עושה נהיית קשה יותר מרגע לרגע. "המשרד החדש של תומאס מוכן.." לאו אמר ופתח נושא חדש לגמרי. "נחמד לשמוע! סוף כל סוף!" אמרתי והרגשתי הרגשה מוזרה בבטני. "הכל בסדר?" לאו שאל אותי כשזזתי בכיסא באי נוחות מובהקת לעין. "לאונרדו גארסיה, אני חושבת שירדו לי המים" אמרתי מביטה לריצפה ומסתכלת בחרדה על שלולית המים שנוצרה מתחתיי. "תומאס! תתקשר לרובי! אני חושב שבלה עומדת ללדת." לאו קרא במהירות ועזר לי לקום מהכיסא, ההרגשה המוזרה שהתחוללה בתוכי לא עזבה, זו הייתה שמחה עם התרגשות וגם קצת עצב. אני לא יכולה לעשות את זה בלי קלייר לידי. "אני בסדר לאו.." אמרתי מנסה להרגיע אותו.. אולי אני אוכל לחכות כמה ימים? "אני יודע שאת בסדר בלונדי, רק שאנחנו צריכים לנסוע לבית החולים. עכשיו." הוא אמר והלך לחדר השינה של התינוקות העתידיים שלנו ולקח את שתי תיקי הבית חולים שאירגנו בטרם עת. עם כל החפצים של התינוקות. "קדימה, תומאס יעזור לך ללכת לאוטו, אני לוקח את הדברים ונצא" לאו אמר ולקח כל מה שרק ראה. תומאס לקח את ידי וליווה אותי אל האוטו. "אתה יכול להרגיע אותו בבקשה?" ביקשתי מתומאס ותומאס הנהן. "הוא בסך הכל מתרגש בלה, לא כל יום נולד לו ילד, לא כל יום נולדים שניים!" הוא אמר והנהנתי בראשי. הוא צודק. אבל אני צריכה להרגע, וגם לאו. "אני כאן!" לאו אמר והעמיס את כל החפצים שלנו על האוטו. "אני אסע בדיוק מאחוריכם." תומאס אמר והתקדם אל עבר הרכב שלו. לאו התניע את המכונית במהירות ולחץ על הגז ונסענו בדרכינו לבית החולים. "אני חושבת שאני מדמיינת.. קדימה, בוא נסתובב" אמרתי ולאו הביט בי בתדהמה. "בלה, אני מבין שאת מפחדת. אבל את צריכה לנשום עמוק ולסמוך עליי." לאו אמר ומשהו בי מעט נרגע. אבל זה לא מספיק. "אתה מבין שמהיום החיים שלנו הולכים להשתנות?" אמרתי ולאו הנהן בראשו. "עשינו מספיק כיף, את לא חושבת?" הוא אמר וגיחכתי מעט. אך הכאב הנורא שהופיע לא ממש עזר להרגשה שלי. "תיסע!" קראתי בכאב ולאו גיחך מעט. "רגע.. לא אמרת ש..." הוא ניסה להשחיל משפט אך לא נתתי לו "בבקשה תשכח מכל מה שאמרתי!" קראתי בכאב והוא הגביר את מהירות הנסיעה שלו עד שהגענו אל בית החולים.

"אני צריך רופא בדחיפות!" לאו קרא ותומאס בדיוק נכנס בדלת בית החולים ביחד עם רובי. "היי בלה, באתי ברגע ששמעתי" רובי אמר ונראה מעט נרגש. כולנו ניסינו לשמור את ריגשותינו בפנים מפני שאנחנו נמצאים בציבור. חבורה של רופאים ואחיות הגיעו וליוו אותי אל מחלקת היולדות. "הכל יהיה בסדר גברת גארסיה, את תרצי משכך כאבים?" האחות שאלה והנהנתי בראשי במהירות. "כן בבקשה!" קראתי בכאב והרופא הושיב אותי על מיטת בית החולים. "הינה, תחליפי לחלוק הזה" הרופא נתן לי חלוק בית חולים מכוער ביותר. הבטתי בו בגועל אבל לא הייתה לי ברירה, כל המכנסיים שלי היו מלאים בנוזל מבחיל. התקדמתי אל עבר השירותים ולאו התקדם אחריי כדי לעזור לי. "הכל יהיה בסדר, רק תשתפי פעולה, אוקיי?" לאו שאל והנהנתי בראשי במהירות, הוא עזר לי להוריד את מיכנסיי ותחתוניי, אני הורדתי את החולצה שלי ושמתי מעליי את חלוק בית החולים בצבע כחול. "הולם אותך מאוד בלה" לאו אמר וגיחך. גילגלתי את עיניי ויצאתי מחדר השירותים. "שלום גברת גארסיה, הינה משכך הכאבים שלך" האחות אמרה והתיישבתי על המיטה בכדי שתוכל להזריק לי את החומר במהירות האפשרית, מעולם לא חוויתי כאב כל כך עצום. נשכתי את ספתיי וכיווצתי את עיניי. ניסיתי להראות שהכל בסדר אך פשוט לא יכולתי לשמור כלום בפנים. הרגשתי כמו פצצה מתקתקת. 

------------------------------------------------------------------------------------------

"שלום, אני הרופאה המיילדת שלך, קוראים לי מאשה, תרגישי חופשי לשאול אותי כל דבר" היא אמר והחלה לבדוק אותי בדיקות כלליות. "מתי אני הולכת ללדת?" שאלתי בחרדה מעט "בהקדם האפשרי, כתוב לי כאן בתופס שביקשת לא לדעת את מין העוברים?" המיילדת שאלה והנהנתי בראשי. "רציתי שזו תהיה הפתעה." אמרתי וחיוך עלה על פניה של המילדת. "את קרובה מאוד לגלות.. נראה שהקטנטנים האלה מאוד מוכנים לצאת" היא אמרה וחיוך קטן עלה על שפתיי. "איזבלה!" קול מוכר קרא בשמי והבטתי אל הכניסה לחדר. "אמא!" קראתי בבכי ואימי התקדמה אליי וחיבקה אותי, "את הולכת להיות סבתא, את יודעת?" אמרתי ואימי הנהנה מעט, נראה כאילו השפיות שלה חזרה לרגע. "אני הולכת לשתות, נתראה עוד מעט" אימי אמרה וחזרה להתנהגותה הרגילה. כמובן. "היי בלה" שמעתי עוד קול מוכר בפתח החדר. "אהבת את ההפתעה?" לאו הביט בי בחיוך והנהנתי בראשי. "אני אסירת תודה עליך לאו, תודה." אמרתי והוא אחז בידי מעט. "אז.. אתה מוכן להיות אבא?" המיילדת שאלה את לאו והוא הנהן בראשו. "אני מוכן." הוא אמר והצמד מילים האלה עוררו בי התרגשות עצומה. "אז בלה.. את רשאית להתחיל לדחוף, קדימה!" אמרתי והיא פיסקה את רגליי. 

-------------------------------------------------------------------------------------------

לאו-

"אני לא יכולה יותר! זה קשה מידיי!" בלה קראה מיוזעת ומתנשפת כולה, היה נראה כאילו היא עומדת לוותר. "את יכולה בלה, אני כאן איתך." אמרתי וניסיתי כמה שיותר לא להביט בחלק התחתון של גופה, המבט לא היה מזהיר. "אני רואה יד ראשונה! קדימה בלה!" המיילדת קראה ולא התאפקתי והבטתי במראה היפה ביותר שראיתי בחיי. תשכחו ממה שאמרתי מקודם, זה הרגע היפה ביותר שהייתי בו בחיי. "קדימה! יש כאן בטן ראשונה!" המיילדת קראה וההתרגשות התעצמה עוד יותר. "כואב לי! כואב לי!" בלה צעקה והמשיכה לדחוף, לא משנה כמה היא סבלה, היא חיכתה לרגע הזה בדיוק כמוני. "רגל ראשונה!" המיילדת קראה ובלה תפסה בידי בחוזקה. "ותגידו שלום לבת היפהיפיה שלכם" המיילדת אמרה ופניי החווירו. בת? "רגע.. את בטוחה?" שאלתי את המיילדת ובלעתי את רוקי. דמעות עלו לעיניי. ניסיתי להילחם בהן אך לא יכולתי לעצור למראה הילדה הקטנה שלי. האחיות לקחו אותה והחלו לנקות אותה, בכי קטן נשמע מהחדר. ולא יכולתי שלא להתמוגג. "קדימה, את מוכנה לסיבוב שני?" המיילדת קראה ובלה הנהנה בחיוך. "אני מוכנה." היא אמרה מתנשפת והביטה בתינוקת הקטנה שלנו בהתרגשות. "קדימה, תדחפי!" המיילדת קראה ובלה המשיכה לדחוף. היא אחזה בידי המתפקדת והרגשתי את העוצמה שבה. "קדימה! יש ראש!" המיילדת מעט עזרה לבלה בכך שמשכה בעדינות את התינוק הקטן. "אני מרגישה אותו יוצא!" בלה קראה בהתרגשות והמיילדת הנהנה בראשה. "קדימה! יש לך עוד קצת!" המיילדת קראה ומשכה במהירות את הרגליים "וזו עוד בת!" המיילדת קראה וליבי החסיר פעימה.. או שלוש?