מלך המאפיה

מסיבה סגורה

לאו-

"אני מניח שאתה הבן של ברטה" אמר שומר שעמד בכניסה לאולם המפואר. "אני לאונרדו אורטגה." תיקנתי אותו והוא הנהן בראשו "ואני מניח שאת איזבלה רוסו." הוא הסתכל על בלה והיא הנהנה בראשה לחיוב "אתם מוזמנים להכנס." הוא אמר ופתח את דלת הכניסה, המקום היה בהחלט מרשים. היו שם כמה זוגות בודדים שישבו בשקט בלי לעשות דבר. מעט מחשיד. "לאו? אתה לא חושב שזו מסיבה קצת מוזרה? בקושי יש כאן מישהו" אמרה בלה ובחנה את המקום במבט מוזר. "אנחנו עפים מפה כמה שיותר מהר, רק נסמן וי שהגענו." אמרתי ובלה הנהנה בראשה. "לאונרדו" שמעתי קול מוכר קורא בשמי "ברטה?" ניסיתי לאמת את מה שאני רואה "אני חושבת שזה יהיה נחמד אם תקרא לי אמא" היא אמרה והחזיקה בידיי "איזו אמא בדיוק? זו שעזבה אותי שנה אחרי שנולדתי? ואפילו בשנה המסכנה הזו לא הייתה נוחכת." אמרתי והיא עשתה פרצוף נעלב "שמעתי על מה שקרה לאבא שלך, עצוב." היא אמרה ולא התייחסתי. "ואת.." היא אמרה והביטה בבלה "את בלה, נכון?" היא שאלה והתקרבה לבלה, אך לא יותר מידיי. "נעים לפגוש את ארוסתו של בני." היא אמרה ובלה הסתכלה עליה בפה פעור "אבל... אבל מאיפה את יודעת?" בלה שאלה בגימגום וברטה המזורגגת גיחכה ברוע "המקורות שלי הם רק שלי מותק." היא אמר והעבירה את ידה על פניה של בלה. "מה זה המסיבה הזו? מה המטרה שלך?" שאלה בלה והעיפה את ידה של אימי מפניה. זאת הבחורה שלי. בהחלט. "אני רק רוצה להכיר את הבן שלי... זה כל כך גרוע?" היא שאלה ולא ציפתה לתשובה "אין לך זכות להכיר אותו אחרי שאת עזבת אותו." בלה ענתה לה ואימי הסתכלה עליה בפרצוף נגעל "לאונרדו מותק, אני חושבת שארוסתך מקולקלת." היא אמרה והסתובבה ללכת. "היא כלבה." אמרה בלה והנהנתי בראשי. "זו הפעם הראשונה בחיי שאני חושב שאבא שלי צודק. הוא ידע שאסור לנו להתעסק איתה. היא חיכתה ליום שהוא ימות כדי להכנס לחיים שלנו. אחד אחד." אמרתי בטון מסוכן ותפסתי בידה של בלה "קדימה, בוא נשתכר לפחות." אמרה בלה והשתרכתי אחריה אל שולחן המשקאות הארוך. 

"ואז, הוא התנגש בפינה של השולחן ואבא שלי פשוט צחק" אמרה בלה והתפקעה מצחוק. היא מחוקה. "היי בלה? אני חושב ששתית מספיק להיום." אמרתי והיא המשיכה לצחוק. "יש לך צחוק יפה, את יודעת?" אמרתי והיא מיד הרצינה "באמת?" היא שאלה והנהנתי בראשי לחיוב "באמת בלה, למה את כל כך מופתעת?" שאלתי והיא הרימה את כתפיה "אני לא מופתעת, אני פשוט לא רגילה לכל זה" היא אמרה והסתכלתי מבולבל "לא רגילה למה בלונדי?" שאלתי והיא המשיכה לצחוק. היא רצינית? 

----------------------------------------------------------------------------------------------

"אני רוצה לקבל לרגע את תשומת הלב של אורחיי הנכבדים!" נקשה אימי על כוס היין שלה בעזרת סכין. כולם הישבו את תשומת ליבם אליה והיא שתקה לרגע, בחנה את כולם, ורק אז החלה לדבר "כמו שאתם רואים, זו מסיבה סגורה. הזמנתי לכאן רק חמישה עשר זוגות." היא אמרה וכולם הנהנו בראשם בהבנה "יש סיבה לכך.." אימי המשיכה את המשפט שלא מצא חן בעיניי. "כולכם, כל אחד ואחד מכם, איבד מישהו שהיה יקר לו." היא אמרה והרכנתי את ראשי.. "איבדת את אבא שלך, אבל לא חיבבת אותו במיוחד.. מה קורה כאן? אולי היא טעתה?" בלה שאלה ולא עניתי לה. "אני נותנת לכם את ההזדמנות לנקום. לכל אחד ואחת מכם." היא אמרה ועיניי נצצו לרגע. אבל הניצוץ חלף מהרגע שבו חזרתי אל המציאות, שזו אמא שלי מדברת. ועם אמא שלי אסור לעשות עיסקאות "אנחנו בחוץ" התפרצתי אל הנאום של אימי "בחוץ?" היא שאלה בטון מסוכן, אפילו מסוכן מידיי. "אנחנו נראה לגבי זה.." היא המשיכה באותו הטון "המסיבה נגמרה!" אימי קראה וסימנה לשומרים להוציא את כולם. גם אותנו. כולם הוצאו החוצה ולא הבינו מה קורה. אבל אני יודע בדיוק מה קורה. היא הולכת למרר את חיינו האומללים עד שנסכים. עד שננקום את הנקמה שלנו. 

"תיכנסי אל האוטו בלה" היא נכנסה וסרקתי את האוטו כדי לבדוק שאין שום כלי מעקב עליו. שיכול לרמז על איפה אנחנו בכל רגע נתון. "מה זה היה עכשיו?" שאלה בלה לאחר שנכנסתי לאוטו "מה?" שאלתי מבולבל "הסיבובים מסביב לאוטו.. מה בדקת?" היא שאלה ולא רציתי להלחיץ אותה "שלא דפקו לי את האוטו." אמרתי והתחלתי בנסיעה "בקושי היו כאן אנשים" היא אמרה בחשד ולא עניתי לה. אין לי אנרגיות לשיט הזה.

--------------------------------------------------------------------------------------

"אני כמעט בטוח שהיא לא הולכת לעזוב אותנו בשקט כל כך מהר" אמרתי לרובי שבדיוק התיישב מולי בשולחן המשרד הארוך שלי. "אתה תצטרך להוריד פרופיל." הוא אמר וגיחכתי "איך אני אמור להוריד פרופיל שאני צריך להתחתן עוד פאקינג חודשיים?" שאלתי ורובי תפס בגשר אפו וחשב על פיתרון מספיק הגיוני לסלט הזה שנכנסנו אליו. "תעשו טקס מצומצם. קצת משפחה וקצת חברים. תטוסו לירח דבש ארוך מהמתוכנן ואני אסדר את הבאלגן הזה." רובי אמר והנהנתי בראשי. "איך אני אומר לבלה שהיא לא תקבל את החתונה שתמיד רצתה?"

" טקס מצומצם? לא קורה. פשוט לא קורה." היא אמרה לאחר שהסברתי לה את המצב המסובך. "בלונדי, בבקשה תנסי להבין שאין לנו ברירה." אמרתי והיא התחרפנה ממש לידי. "כמה זמן הולך להיות הירח דבש הזה?" היא אמרה בלחץ "לפחות חודש." אמרתי והיא כמעט איבדה את זה "אני לא מאמינה!" היא קראה ורקעה על הרצפה עם הרגל שלה, היא עצבנית. מאוד. "אתה צוחק עליי נכון? זה לא יכול לקרות!" היא המשיכה להתלונן "בלה, זה המצב." עניתי לה בקרירות, לא יודע איך להתמודד עם מצבים כאלו. "אוקיי, בוא אני אסביר לך את המצב, אין חתונה!" היא אמרה ויצאה מהחדר בסערה. יכול להיות שיכולתי להיות טיפה יותר רגיש. "מה קורה כאן לעזאזל? אפשר לשמוע את הצעקות שלכם עד לחדר של רוזי! היא מנסה לישון למען השם!" קלייר נכנסה לחדר וראתה שרק אני נמצא. "אה.. אתה." היא אמרה והתכוונה להסתובב וללכת, אבל היא נעצרה "זה לא אתה נכון?" היא שאלה ומיד הבנתי למה היא התכוונה. לאבא שלנו. "אני מצטערת ששיקרתי לך" אמרתי והיא התקרבה אליי "אתה יודע שאתה לא צריך להגן עליי מכל העולם נכון?" היא גיחכה ואספה אותי לחיבוק שכל כך הייתי צריך "אני יודע שאני לא צריך, אבל אני אעשה את זה בכל זאת." אמרתי והידקתי את החיבוק. אני וקלייר היינו בלתי ניתנים להפרדה. אני לא יודע מה קורה לנו בשנה האחרונה. הכל מתהפך וגם היא. "עכשיו תלך להתנצל בפני בלה או שאני אכה אותך למוות" היא דחפה אותי אל עבר היציאה וגיחכתי.

"בלונדי? אני מצטער."