מלך המאפיה

מחסן הנשקים

לאו-

"תסתום את הפה שלך! ותענה על השאלה שלי" אמרתי וכיוונתי אקדח לראשו של תומאס המזורגג. "אני רק רציתי להזהיר אותה אני נשבע! אין לי מה לעשות עם ההון המקולל הזה!" הוא צעק אבל לא נראה מפוחד כלל. העיניים שלו השקיפו רוגע ושלווה. שום פחד לא נראה בעיניו. "אני מציע לך להתחיל לשפוך מידע" הבטתי עמוק אל תוך עיניו. שום תגובה. מזכיר לי משהו.... "יכול להיות שאתה קשור למר רוסו?" שאלתי והפחד החלק להצטבר בעיניו הכחולות ירוקות. "קדימה, אני יודע שאתה לא מזהיר את אשתי סתם." אמרתי והוא הזדקף מעט. "אסור לבלה לדעת על זה. אתה שומע?" הוא אמר והביט עמוק אל תוך עיניי. "אני הבן שלו." הוא אמר והבטתי בו בשוק. לא יודע איך להגיב למה ששמעתי בזה הרגע. "אתה משקר." אמרתי וחשבתי לעצמי את כל המקרים שעלולים לקרות אם אאמין לו. "אני נשבע לך." הוא אמר והביט בעיניי. היה לו את המבט של מריאנו. "אתה הבן של אמא של בלה? או של מישהי אחרת?" שאלתי והוא גיחך. "אבא שלי לא כל כך בוגדני" הוא אמר והנהן בראשו. "סלינה אכן אמא שלי." הוא אישר את מחשבותיי. "אני צריך הוכחה" אמרתי למרות שהוא נראה ממשפחת רוסו. "שיער בלונדיני, בהיר כמו חול ביום שמשי, עיניים כחולות בוהקות. סימני ההיכר" הוא אמר ועדיין התקשתי להאמין. "זה לא מספיק." אמרתי והוא ניסה לחשוב על משהו שישכנע אותי. "אתה זוכר את אפריל? שנת תשעים ושלוש?" הוא שאל והנהנתי באשי "הייתי ילד" אמרתי והוא הנהן בראשו. "תריץ על החודש הזה והשנה המדוייקת חיפוש." הוא אמר וכך עשיתי. "המוות הפתאומי של הבן לשושלת הקוזה נוסטרה." קראתי בקול והבטתי בו בבלבול. "זה אתה." ניחשתי את מה שהוא עומד להגיד. "זה אני" הוא אמר ולא האמנתי למה שאני שומע. "איך זה שבלה לא דיברה על זה מעולם?" שאלתי והוא מיד ענה "היא לא יודעת מי אני, מאז שההורים שלי ומריאנו חשבו שאני מת, זה כאילו בלעה אותי האדמה. הם לא דברו עליי מאז מעולם." הוא אמר והנהנתי בראשי. "אני עדיין מתקשה להאמין לך. אבל אתה נראה בדיוק כמו מריאנו, רק יותר בוגר." אמרתי והוא הנהנן בראשו. "הוא היה איש טוב, מריאנו." תומאס אמר בקול שבור. "אתה יודע" אמרתי והוא הנהן בראשו "הייתי בהלוויה" הוא אמר ונראה כאילו הוא נזכר בפניו של מריאנו. "אני צריך לקחת אותך לבלה. היא צריכה לראות אותך. היא לא לבד בעולם." אמרתי ותפסתי בזרועו העבה מאוד. "אני חושב שזה לא אפשרי." הוא אמר ושיחרר את אחיזתי בכוח. "אני מגן עליה מרחוק, זה מספיק." הוא אמר והתקדם ללכת. "יש לנו הרבה על מה לדון, אתה לא יכול ללכת." אמרתי והוא לא התייחס, המשיך ללכת. "אתה הקאפו של המאפיות המחוברות! ביחד איתי ועם אח שלי" אמרתי והוא נעצר. "מה זאת אומרת קאפו?" הוא שאל והסתובב בחזרה אליי. "לפני שמריאנו נהרג, חתמנו על הסכם. הסכם שלטון, הפכנו לשותפים. בגלל זה אני ובלה התחתנו, בשביל שיהיה בנינו קשר משפחתי" אמרתי ותומאס נראה מאוד מבולבל. "מריאנו מעולם לא הזכיר את זה" הוא אמר וניסה להזכר "הוא היה צריך?" שאלתי ותומאס הרים את כתפיו. "אני לא בטוח, אבל זה מידע מאוד משמעותי. עכשיו מה אני אמור לעשות? לגלות לכל העולם שאני חי, ולצאת כקאפו?" הוא שאל ולמען האמת לא ממש ידעתי מה לענות לו. "אני חושב שזו תהיה ההחלטה הכי גדולה. אני ואחי לא יכולים לשלוט לבד על שתי מאפיות." אמרתי והוא נאנח בייאוש. "תהיה לך זהות שונה לגמרי" אמרתי והוא הביט בידי המשותקת. "על מה אתה מסתכל?" אמרתי ומבט מלא חמלה הופיע על פניו. "אני אעשה את זה. רק בתנאי שאף אחד, במיוחד בלה. לא מגלים מי אני." הוא אמר והנהנתי בראשי במהירות "תהיה במשרד שלי מחר בבוקר, תתקשר למספר הזה בשביל כתובת." אמרתי ותחבתי לתוך ידו כרטיס ביקור מפוקפק. "אין בעיה.." הוא אמר וצעד משם.

בלה-

"קדימה קלייר! תיכנסי לאוטו כבר! אנחנו נפספס אותו" אמרתי והתנעתי במהירות את המכונית הורודה שלי. "תרגעי בלונד" היא אמרה וחגרה את עצמה. לחצתי על הגז במהירות והתקדמתי אל עבר מחסן הנשקים, שהיה ממוקם מתחת לבניין רב קומות. המקום האידיאלי הא? באמצע העיר. נסעתי במהירות ולא ידעתי למה לצפות. "אולי הוא בוגד בי?" שאלתי, חוששת לגלות את האמת מאחורי השיחה המחשידה. "אני לא חושבת." קלייר אמרה וליטפה את בטנה. "אנחנו נעשה תאונה בסוף בלה. תסעי לאט." קלייר אמרה ומעט הרפיתי את הרגל שלי מהגז. "רגע! היא הוא! הוא יוצא מהבניין" קלייר אמרה מצביעה על לאו שבדיוק נכנס לאוטו שלו. "את חושב שכדאי לנסוע אחריו?" שאלתי וקלייר הנידה בראשה. "פשוט תחזרי הביתה, לפעמים עדיף להעלים עין בלה" היא אמרה וכך עשיתי... הסתובבתי במהירות הביתה והתפללתי שלאו יחזור הביתה ולא יסתיר ממני שום דבר. "חוץ מזה, מה קורה איתכם?" קלייר שאלה והרמתי את כתפיי. "ההפסקה עדיין בתוקף." אמרתי והיא גיחכה. "אל תבזבזי את הזמן שלך על שטויות בלה. את לא יודעת מה יכול לקרות." היא אמרה והנהנתי בראשי. "אני צריכה לסדר את החיים שלי. ואז אני אתפנה בשבילו. לכל הזמן שבעולם." אמרתי והיא הנהנה בראשה. "תעשי את זה מהר, הוא מתפרק לחלקים בלעדייך." היא אמרה והסמקתי מעט. "אני בטוחה שהוא יכול להסתדר בלעדיי למשך תקופה קצרה. "אמרתי ונכנסתי אל השביל שמוביל אל החניון שלנו. לאו היה בדיוק מאחורינו. "אל תשכחי שבעוד שבוע יש לך עוד בדיקה, תתכניסי את זה ללוז של לאו." קלייר אמרה והנהנתי בראשי. "את מתרגשת לגלות מה יש לך שם בבטן?" שאלה קלייר והביטה בי. "אני לא רוצה לדעת. אני רוצה לחכות." אמרתי והיא הביטה בי בבלבול. "למה?" קלייר שאלה ודמעות עלו בעיניי. "אם זה יהיה בן, אני לא אוכל לסבול עד סוף ההריון את המחשבה שהוא יהיה בתוך כל העסק הזה." קלייר מיד חיבקה אותי. "אני חושבת שכדאי שתדברי על זה עם לאו. הוא כל כך מצפה שהבן שלו יהיה מעורב בכל העיניין. אבל הוא לא חושב לעומק. כדאי שתכניסי לו קצת שכל" 'קלייר אמרה וחניתי בחנייה. "צודקת" אמרתי ולחצתי על כפתור ה'פארקינג' וכיביתי את האוטו. "אני רעבה." קלייר אמרה וציחקקתי. "את כל הזמן רעבה."