מלך המאפיה

ההלוויה.

לאו-

עבר שבוע מאז מותו של מריאנו. כולנו עדיין מעכלים. אבל בלה? בלה לא מעכלת. היא מכחישה. היא מסרבת להאמין שאחיה נהרג. היא חושבת שהכל בלוף. אבל איך היא יכולה לחשוב דבר כזה כששלחו לה את ראשו בתוך קופסת מתנה? 

"את מוכנה?" שאלתי את בלה, שבדיוק סגרה את המעיל השחור שלה. "אני לא יודעת" היא אמרה הכניסה את ההספד שכתבה לאחיה אל תוך הכיס שבמכנס שלה. היא שמה את הכובע של המעיל עליה ויצאה מהדלת, סביר להניח שהיא מנסה להסתתר מהפאפארצי. היא שמה את משקפי השמש השחורות שלה ואספה את שיערה הבהיר לפקעת מרושלת. שגרמה לה להראות אלוהית. "אני אסתיר אותך, לכי ישר אל האוטו אוקיי?" אמרתי ובלה הנהנה. ברגע שיצאנו גל של פאפארצי הציף אותנו. השומרים הדפו אותם כדי שנוכל לעבור אל האוטו. כולם התקיפו את בלה בשאלות והיא נראתה חסרת אונים. כאילו רוצה שתבלע אותה האדמה. "את בסדר?" שאלתי אותה ברגע שנכנסנו אל המכונית. "אני נראת לך בסדר?" היא שאלה כשעיניה מלאות בדמעות. "אני יודע שאת עוברת תקופה לא קלה בלה. אבל אנחנו נעבור את זה ביחד." תפסתי את רכתה בידי שעדיין עובדת והנעתי את האוטו. "אני חושבת שכדאי שתלך לבדוק את היד שלך." היא אמרה לאחר שתיקה ארוכה במכונית. "זה לא יחזיר אותה לקדמותה בלונדי. וחוץ מזה, אני מעדיף שתתרכזי בדברים החשובים." אמרתי והיא הביטה בי במבט רך "לאו, אתה הדבר הכי חשוב שיש לי. ואני הולכת להתרכז בך, ורק בך." היא אמרה ואחזה בידי, זה הרג אותי שלא יכלתי להרגיש אותה. "יבוא יום ואתה תרים אותי גבוה בשתי הידיים שלך, ונצחק עד שתכאב לנו הבטן." היא אמרה והסתכלתי עליה בחיוך. אני כל כך אוהב אותה. 

"הגענו" אמרתי ובלה שיחררה את חגורת הבטיחות. "אני לא מוכנה לזה." היא אמרה והחזירה את החגורה בחזרה. "אני מבטיח לך שהוא במקום טוב יותר." אמרתי ובקושי האמנתי למילים שיצאו לי מהפה. כי בנינו, אין מקום טוב יותר מאשר בבית שלך, עם בת הזוג שלך ועם המשפחה שלך. "אני לא בטוחה לגבי זה" היא אמרה והוציאה את ההספד מהכיס. "אני הספדתי את אבא שלי, זה לא מספיק?" היא אמרה בקול רועד וכמעט נשברתי. אבל אני צריך לאסוף את עצמי ולהיות בשבילה. 

בלה-

"אני הספדתי את אבא שלי, זה לא מספיק?" אמרתי וקולי רעד מעט. העיניים של לאו נראו כאילו הסכר עומד להתפרץ. אז נסוגתי לאחור. החלטתי לאסוף את עצמי, בשבילו. "אני אעשה את זה בשביל אחי הגדול." אמרתי ויצאתי מהאוטו. לאו יצא מיד אחריי. הפאפראצי עוד לא הגיעו אני מניחה. שזו נחמה קטנה. "בלונד?" ראיתי את קלייר מולי, עם שמלה שחורה, היא נראתה מוזנחת מאוד, לא כמו עצמה. אספתי אותה בחיבוק ולחשתי באוזנה. "אני איבדתי את אחי, זה נכון. אבל את איבדת את הבן זוג שלך. ואני כל כך מצטערת." אמרתי וקלייר כמעט נשברה. אבל נזכרה שיש אנשים מסביבנו. והזוגיות של קלייר ומריאנו עוד לא פורסמה. אז היא הייתה צריכה להראות תמיכה, ולא אבל. "כולם להתאסף" אמר רובי, שהחליט להיות האחראי לארגון הלוויה. אני, לאו וקלייר עמדנו ליד הבמה, מתכוננים לעלות ולשאת את ההספדים. "בלה? את מוכנה?" רובי לחש באוזני והנהנתי בראשי. עליתי אל הבמה בקושי. ניסיתי לייצב את קולי כדי שאוכל לדבר בצורה ברורה. 

"מריאנו, יש אנשים העוזבים את חיינו, אבל הם לעולם לא יעזבו את ליבנו, במיוחד אם הם חלק ממנו. בימים האחרונים, בכל פעם שהסמארטפון שלי מצלצל. לפני שאני מסתכלת על הצג, יש בי תפילה קטנה שזה אתה, שאתה מתקשר כדי להגיד לי שהכל בסדר שם למעלה, ושמתייחסים אליך יפה, ושקיבלת קבלת פנים חמה. כי אני דואגת לך, ומתגעגעת, מתגעגעת כל כך. להתגעגע אליך זה הדבר הכי קשה שאי פעם נאלצתי להתמודד איתו בכל יום, בכל שעה ובכל דקה. זו הפרידה האחרונה שלנו, ואני רוצה שתשמור עליי, על כולם בעצם. כי אתה אחי הגדול. שתמיד שמר עליי ודאג לי, אתה היית הגיבור שלי ותמיד תהיה. אתה בלתי מנוצח מריאנו."

ראיתי את קלייר מזילה כמה דמעות, מנסה להסתיר את השבר העצום שנוצר בליבה. עכשיו זה תורה להקריא את ההספד, לעלות את הבמה ולחלוק את האבל העצום שהיא נמצאת בו עם כל מי ששומע. ירדתי מהבמה, ולאו החזיק את ידי והביט בי באהדה. "אני אוהב אותך" הוא סימן לי עם שפתיו "אני אוהבת אותך אפילו יותר" סימנתי לו בחזרה. רובי ליווה את קלייר לבמה. "היי, אני.. לפני שאני מתחילה יש לי ווידוי קטן" קלייר התחילה להגיד והבטתי בלאו לא מבינה. הוא היה חסר אונים באותו הרגע. "אני לא הייתי רק החברה הכי טובה של אחותו, או אחותו של הבן אדם שנישא לאחותו. הייתי בת הזוג שלו." היא אמרה בדמעות וכל מי שהיה שם הזיל דמעות. בלי סוף. "אז זה לא סתם הספר למכר אהוב, זה הספד לאהובי." היא אמרה ופתחה את הדף שבו כתבה הכל. 

"גם אם לעולם לא נדבר יותר, בבקשה ממך, תזכור שאתה שינית את חיי לתמיד, על ידי מי שאתה, עם האור שהכנסת למבט שלי בכל פעם שסתכלתי עליך. אתה שינית את הבן אדם שהייתי בזכות היותך מלאך. אז זו לא פרידה, זו תודה. תודה שנכנסת לחיי ואהבת אותי ללא תנאי. תודה על כל הזיכרונות שיהיו צרורים בזכרוני לנצח,  ואני רוצה שתזכור, תמיד יהיה לך מקום בליבי, כי החיים שלי ימשיכו ויתקדמו, אבל הם לעולם לא יהיו אותו הדבר בלעדיך. אני אוהבת אותך, מריאנו."