מלך המאפיה

הצבא הקטן של קלייר

לאו-

בוקר החתונה הגיע, אני ובלה לא התראנו מאתמול בצהריים ואני פאקינג מתגעגע אליה בכל שנייה שעוברת. "איפה אתה לעזאזל? אתה מוכן להפסיק לחלום?" רובי התקדם לעברי במהירות. "תרגע רובי, מה קורה?" אמרתי והוא התנשף במהירות. "אתה מודע לכך שאמא מתכוונת לבוא לכאן ולהרוג את בלה, נכון?" רובי אמר ופני האדימו. "שלא תעז להוציא את המשפט הזה מהפה שלך, שמעת?" אמרתי בכעס ורובי הנהן בראשו בעצבים. "אני מקווה שאתה שולט בעניינים. אתה הקאפו. לא אני." הוא אמר והנהנתי בראשי. "אני מודע לכך רובי. אל תדאג לי. אני מסתדר." אמרתי וסידרתי את העניבה שלי. "קדימה, איפה כולם? הם צריכים להיות בגן האירועים בעוד שעה. צריך שהכל יהיה מוכן עד הערב." אמרתי ובדקתי בטלפון שלי אם קיבלתי הודעות חשובות. "תבקש מהמזכירה לעבור על המיילים שלי בבקשה. אני מוצף בהודעות לגבי החתונה. שתענה באין תגובה." אמרתי ורובי הנהן. מתחיל לעשות טלפונים. פתחתי את הטלפון שלי וחייגתי את מספרה של בלה. "לאו?" שמעתי את קולה הנעים מהצד השני של הטלפון. "היי בלונדי, רציתי לבדוק שאת שורדת שם בלעדיי" אמרתי והיא גיחכה. "השאלה היא האם אתה שורד שם בלעדיי?" בלה שאלה מהצד השני ולמען האמת לא ידעתי איך להגיד לה שאני רוצה אותה. כאן ועכשיו. "שורד בקושי." גיחכנו ושמעתי את אחת המלוות שלה קוראת לה "אני חייבת ללכת" אמרה בלה וחלק קטן בי התבאס. "אוקיי, דש לקלייר." אמרתי וניתקתי את הפלאפון. מקווה שלא מתקיים שם קרב בין בלה לקלייר. המצב בניהן לא השתפר. הוא רק נהיה גרוע יותר. בלה כועסת על כך שקלייר לא משתפת אותה בכלום, וקלייר חסרת אונים. למען האמת. קלייר צריכה התנצל. אבל האגו שלה נפוח מידיי בשביל לעשות את זה. צילצול טלפון קטע את מחשבותי. המספר היה לא מזוהה. אך משהו בתוכי צעק לענות לו. כך עשיתי. "היי, מי זה?" שאלתי ואף אחד לא ענה. "אני מנתק." אמרתי וניתקתי את הטלפון. מוזר. 

בלה-

"קדימה מותק, את לא כאן בשביל תמונות. את כאן בשביל לעזור." אמרה קלייר שניהלה את העניינים. יש לה מזל שהשיער שלה לא ארוך. כל כך רציתי למשוך לה בו. "בלה, מעצבת השיער הגיעה. בואי, תשבי." אמרה קלייר והצביעה על הכיסא שהיה בווילה העצומה ששכרנו לקראת יום החתונה. שנוכל להתארגן בה. "היי, את בטח בלה, נכון?" שאלה מעצבת השיער והנהנתי בראשי. "מתרגשת לקראת החתונה?" שאלה המעצבת והנהנתי בראשי. "אז..? מה את רוצה לעשות בשיער המהמם הזה?" אמרה המעצבת ופרסה את כל הציוד שלה על השולחן. "חשבתי על משהו פשוט, שיתאים לשיער הבהיר שלי." אמרתי והמעצבת הנהנה "את בהחלט צריכה משהו פשוט ועדין. יש לך יופי מהמם. בואי לא נהרוס אותו." היא אמרה והחלה במלאכה. "את מתחתנת עם לאונרדו גארסיה הא? הסתדרת לך. לא שהיית צריכה אותו.." אמרה המעצבת וקלייר נעצה בה מבט רצחני. היא שתקה והמשיכה לסדר את שיערי. "לאו לא מפסיק להתקשר אליי. שמישהו ישתיק אותו בבקשה!" צעקה קלייר אל עבר הטלפון. היא באמת מנסה. היא עובדת קשה בשביל שהחתונה היום תהיה הכי יפה שהייתה אי פעם. אני מודה לה על כך. "טאץ' אחרון ו... את מוכנה להתחתן מותק!" המעצבת מסרה לי את המראה והסתכלתי על עצמי באהדה. "תודה רבה לך." אמרתי ודחפתי לה שתי שטרות של מאה דולר לכיס. טיפ קטן ממני . "לא היית צריכה גברת רוסו.. תודה" היא אמרה והתחילה לאסוף את הציוד שלה, קלייר בדיוק הגיעה עם השמלה. "את נראת מדהים בלה. לאו יתאהב בך כל הדרך מחדש." היא אמרה ותלתה את השמלה "תודה.." עניתי לה ביובש וגללתי בטלפון שלי. 

"קדימה! עוד שעה בדיוק אנחנו יוצאים לגן האירועים! כל המלוות צריכות להיות מוכנות!" אמרה קלייר לבת דודתי שבאה במיוחד בשבילי. "בטח, כולן מתארגנות." היא אמרה והתקדמה אל עבר החדר שבו כולן היו. הבטתי במראה והסתכלתי על עצמי. המאפרת אמורה להגיע בעוד כמה דקות, אבל היום אני מרגישה זוהרת מתמיד. "בלה? אולי כדאי שכבר תתמקמי על הכיסא, המאפרת אמורה להיות כאן בעוד רגע." אמרה קלייר והנהנתי בראשי "את עוד לא התארגנת קלייר, לכי, אני אסתדר." אמרתי לה והיא הנהנה בראשה "אני אסירת תודה בלה!" היא אמרה ורצה אל דלת הכניסה. המאפרת בדיוק התכוונה לפתוח אותה. "הו! היי! היא שם" אמרה קלייר במהירות והצביעה עליי. המאפרת הנהנה והתקדמה לעברי. "היי, את בלה נכון?" היא שאלה והיא הייתה נראית מקסימה, "את המאפרת, נכון?" שאלתי והיא הנהנה בראשה. "כן, שמי הוא ריטה." היא אמרה ופרסה את הציוד שלה בעדינות. "אז מה תרצי לעשות? איפור מעושן?" היא שאלה וגיחכתי "האמת שחשבתי על משהו עדין מאוד. הינה" הראיתי לה תמונה של אמא שלי בצעירותה, ביום חתונתה. "זו אישה יפת תואר. היא דומה לך שתי טיפות מים. זו אימך?" היא שאלה בחיוך והנהנתי בראשי. "כן. זו אמא שלי" עניתי בחיוך קטן והיא התעמקה בתמונה. "אוקיי, קלטתי את המראה. מראה עדין ומתוחכם. שידגיש את עינייך הבהירות ואת שיערך הזהוב. הגוונים ידגישו את צבע עורך השזוף במקצת ואת היופי הלא רגיל." היא אמרה והתחילה לאפר אותי. מעולם לא נתתי לאף מעצבת לגעת בפניי או בשיערי. ההרגשה הייתה מוזרה אך טובה. "אני כאן!" קראה קלייר בקול רם מאופרת ומגונדרת כולה עם שמלה בצבע תכלת שכל כך אופיינית לה. "זה היה מהר" מילמלתי לעצמי בשקט. "את נראית מדהים בלה! האיפור כל כך הולם אותך." קלייר אמרה והביטה בי בהערצה. "תודה רבה" אמרתי וחיוך פיצפון ביצבץ לו. הרגשתי את מברשת האיפור עוברת על שפתיי המצולקות ללא הפסקה. "היי מותק? אני לא בטוחה שאצליח להסתיר את הצלקות לגמרי." אמרה המאפרת ונתנה לי מראה. האיפור היה עוצר נשימה. אבל כל מה שיכלתי להביט בו היה הצלקות המכוערות שבלטו על שפתיי. "זה בסדר." אמרתי והדמעות עמדו בעיניי. לא לבכות. לא לבכות. לא לבכות. "את מוכנה מותק! קדימה, לכי תלבשי את שמלת הכלה ונצא לדרך!" אמרה קלייר ושילמה למאפרת במהירות. "אוקיי. אני כבר חוזרת." אמרתי הולכת ללבוש את שמלת הכלה. לא ציפיתי שאתחתן עם הרוצח של אבא שלי. לא ציפיתי שאתחתן בכלל. לפני כמה ימים לאו ואני נדרשנו לכתוב נאומים אחד לשנייה, היד שלי לא הפסיקה לכתוב, הלב שלי לא הפסיק לפעום בחוזקה רק ממחשבה עליו. היום זה היום. היום זה היום שדלתות חדשות יפתחו לעברנו. מלאות באירועים משמחים.  הוצאת את השמלה מתוך הארון והבטתי בה בהערצה. היא פשוט מדהימה. לא הייתי יכולה לדמיין את עצמי מתחתנת עם שמלה אחרת מזו. לבשתי את השמלה עליי והיא ישבה עליי בצורה מדוייקת, הדגישה את קימוריי בשלמות. כנראה שאחרי הכל אני דומה לאימי יותר ממה שאני חושבת. 

"קדימה! כולן לצאת לרכבים" קראה קלייר וגם אני יצאתי ביחד עם כולם אל עבר החניון. "אני ובלה ניסע ביחד. תאספו את הטבעות ותפגשו אותנו בגן האירועים." אמרה קלייר וכולן נכנסו לאוטו. היא ממש הקימה לה צבא קטן משל עצמה. "תודה קלייר" אמרתי לקלייר והיא חייכה אליי חיוך ענק "לא משנה כמה את כועסת עליי, את עדיין אחותי." היא אמרה והחזיקה את ידי בהתרגשות. "תשמרי על אחי טוב אה?" היא אמרה והתחלנו בנסיעה אל עבר חתונתי.