מלך המאפיה

פאניקה

לאו-

החרדה תמיד מרגישה כאילו משהו לא במקום, וכשאתה לא מצליח למצוא מה לא במקום, אתה מתחיל לחשוב שזה אתה. 

"לאו"

"לאו" 

"לאו?" 

"מה" בלה העירה אותי מהמחשבות ששקעתי אליהן. "הכל בסדר?" היא שאלה והביטה בי בדאגה, "אני בסדר" אמרתי והמשכתי להביט בטלויזיה ששידרה את ערוץ החדשות. "אז מה אתה אומר על המגפיים?" בלה שאלה והפניתי את מבטי אליה. "יפות, יפות מאוד" אמרתי לא מפוקס והיא נשפה ביאוש. "אתה בוודאות לא מקשיב לי!"בלה קראה ביאוש ולא ידעתי מה לענות. "את מעולם לא דיברת על מגפיים אה?" שאלתי והיא פשוט חיבקה אותי. "אני יודעת שקשה לך לאו" היא לחשה לתוך החיבוק והרגשתי גוש כבד בגרון. "אנחנו נעבור את זה, ביחד." היא אמרה ונשקה לשפתיי. "אני אוהב אותך" אמרתי לה והיא חייכה חיוך מאוהב. "עוד הפעם! תנשקי אותו עוד הפעם!" רוזי קראה בהתלהבות ובלה פרצה בצחוק מתגלגל. אני הבטתי בה במבט מאוהב ולא הצלחתי להסיר את עיניי ממנה, היא הסיבה היחידה שלי להמשיך ולהלחם, היא והבטן שלה. "רוזי! מה אמרנו על להפריע לאנשים?" קלייר אמרה ולקחה אותה משם בחוסר סבלנות. "סליחה!" היא קראה בחוסר נעימות ונעלמה מהמקום. "איך היה בפגישה עם תומאס בבית של אימך?" שאלתי את בלה והיא נראתה טרודה למשמע השאלה הזו. "אני חושבת שלא היה לתומאס שום מושג על התאונה שהיא עברה. הוא היה נראה כאילו ראה רוח רפאים." בלה אמרה ונשענה על כתפי. "קבעתי איתו למחר, אנחנו נעבור על כך עיניין הכספים ומשם נלך לחתום על החוזה עם כריסטיאן, זה קורה בלה." אמרתי והיא נראתה לא מאמינה. "מי חשב שהולך להיות לי עוד אח? מריאנו היה צריך לראות את זה." היא אמרה וזיק של עצב עבר בעיניה, אבל מיד חלף כשהביטה בבטנה. "אני רוצה להביא אותם למקום טוב." היא אמרה וליטפה את בטנה בעדינות וברכות. "אני אדאג לכך שיהיה להם כל דבר בלה, הם הילדים של לאונרדו גארסיה." אמרתי והיא גיחכה מעט. "אני רוצה את אמא שלך מחוץ לחיינו. לפני שהם יצאו לעולם." בלה אמרה ונראתה מודאגת. "היא אמא שלי בלה. אני לא יכול פשוט להרוג אותה." אמרתי ובלה הנהנה בראשה. "אתה לא צריך להרוג אותה לאו, פשוט תדאג שהיא לא תשלוט לנו בחיים." בלה אמרה ונשקתי למצחה. "אני אדאג שהיא לעולם לא תתקרב אלייך או לילדים שלי. יש לך את המילה שלי." אמרתי לה וליטפתי את שיערה ברכות. 

----------------------------------------------------------------------------------------------------

בלה-

"משהו לא בסדר איתו קלייר. אני מרגישה את זה." אמרתי ולגמתי מהשוקו שלי. "הוא עומד להיות אבא לתאומים. הוא צריך לעכל, אל תדאגי" קליר אמרה ולקחה ביס מהעוגיה שהייתה בידה. "היי בלה?" קלייר אמרה והביטה בי. "יוצא לך לחשוב על מריאנו לפעמים?" קלייר שאלה ומיד הנהנתי בראשי, גל של דמעות הציף את עיניי ממשמע השם שלו. "כל הזמן." אמרתי ומחיתי את דמעותיי. "אני אהבתי אותו בלה, בכל ליבי, ובכנות, אני לא חושבת שאי פעם אצליח לאהוב מישהו כל כך כמו שאהבתי אותו." קלייר אמרה ואספתי אותה לחיבוק. "אני רציתי להתחתן איתו." קלייר לחשה לתוך החיבוק. "אני יודעת, אני יודעת שאהבת אותו, גם הוא אהב אותך. את היית אהבת חייו" אמרתי וכרגע הרגשתי את חיסרונו של אחי יותר מאי פעם. "אני אסירת תודה על היצור הקטנטן הזה, לפחות הוא ימשיך לי את מריאנו"  קלייר אמרה וחייכה אל הבטן שלה. "את מאמינה שאנחנו הופכות לאימהות בעוד פחות מחודש?" הבטתי בקלייר בהתרגשות וראיתי את השמחה בעיניה. "אני מרגישה בחלום." קלייר אמרה וחייכה. לפתע שמענו צחוק קטן מאחד החדרים. והצחוק הזה היה מפחיד.  "את שמעת את זה?" הבטתי בקלייר וקלייר הנהנה. "שמעתי את זה" השעה הייתה מאוחרת בלילה, כולם היו או במשרדים שלהם או ישנים. קלייר קמה והתקדמה אל עבר החדר. אני נשארתי בסלון מביטה לכיוונה. "שלא תעזי לצעוק, לדבר או להוציא הגה. שמעת?" קול גברי אטם את פי וכיוון סכין אל צווארי. שתקתי. הפחד שיתק אותי. שמעתי עוד קול של בן אדם, הוא נשמע בוגר, הוא התקדם לעברי אוחז בקלייר, ומכוון סכין אל צווארה. הוא התקדם אל עבר הדלת ויצא ביחד איתה. ניסיתי להשתחרר מאחיזתו של הבן אדם. ליבי הלם במהירות. הריאות שלי היו כבדות. התקשו לנשום מהחרדה. אותו הבן אדם עזב אותי והלך. "תחזירו אותה!" צעקתי אל עבר אותו הבן אדם והוא פשוט יצא מדלת הבית. פתחתי את הטלפון שלי בעזרת ידי הרועדות וחייגתי אל לאונרדו במהירות. "לאו! לקחו את קלייר!" קראתי בחרדה ולאו ניסה להבין מה קורה. "מה? מה זאת אומרת לקחו את קלייר?" הוא שאל והרגשתי את החרדה בקולו. "מישהו איים עליה בסכין ולקח אותה!" קראתי בקול ורובי יצא אל עבר הסלון. "בלה? מה קורה?" רובי שאל והביט בשריטה הקטנה שנוצרה בצווארי. "מישהו היה כאן בלה?" רובי שאל אותי והנהנתי בראשי. "מישהו היה כאן ולקח את קלייר" אמרתי ונשמתי בכבדות. "תישארי כאן." רובי אמר לי והביט עמוק אל תוך עיניי. הנהנתי בראשי ורובי רץ אל עבר המכונית שלו, ברגע שהוא פתח את הדלת לאו נכנס אחריו. "הם בטח לא הגיעו רחוק מידיי." רובי אמר ולקח את מפתחות הרכב שלו. 

"בלה, אני אצטרך שתספרי לי את כל מה שקרה."