מלך המאפיה

בחזרה לשגרה

בלה-

"קפה?" הצעתי ללאו שרק קם. "אני אשמח" הוא אמר ונשק למצחי. מזגתי לתוך ספל לבן קצת מתכולת הקומקום. "בבקשה" אמרתי והגשתי לו את הקפה החם לצד עוגיות שיבולת שועל שהכנתי הבוקר. "מה זה?" רובי הצביע על העיסה שהייתה אמורה להיות עוגיות. "עוגיות שיבולת שועל." אמרתי בעליזות והגשתי גם לו צלחת. "תטעם" אמרתי ורובי הביט בלאו קורא לעזרה. "תטעם רובי" לאו אמר ורובי לקח את העוגיה והכניס אותה לפה שלו. "אתה יכול לירוק את זה, זה בסדר" נתתי לו את האישור והוא רץ אל עבר הכיור. הוא הרים את אגודלו כאות לחיים. "רוזי! קדימה! רדי למטה!" קלייר קראה לרוזי שהייתה צריכה לצאת לגן בכל רגע. "אני יורדת!" היא קראה ויצאה מהחדר בדילוגים עליזים. "אני רעבה, מה יש לאכול?" רוזי שאלה וקלייר הגישה לה שוקו חם וכריך עם ריבה "תאכלי מהר, אנחנו לא נגיע בזמן!" קלייר אמרה וסידרה את שיערה הקצרצר אך השופע במראה. "אני יכולה לקחת אותה" נידבתי את עצמי לקחת את רוזי לגן וקלייר נראתה מאוד מרוצה מכך. "למעשה.. יש לנו פגישה." לאו אמר והבטתי בו בשאלה. "זה צץ לי פתאום." הוא אמר מגן על עצמו וקלייר אספה את מפתחות האוטו שלה. "כנראה שאצטרך לקחת אותה אחרי הכל.. קדימה רוזי!" קלייר קראה בקולי קולות ויצאה ביחד עם רוזי מהבית תוך שניות ספורות. "זה היה מהיר" רובי אמר ולקח את הקפה שלו למשרד. "תקראו לי כשהפגישה מתחילה!" הוא צעק וסגר את דלת משרדו. איזה פגישה לעזאזל?

"על איזה פגישה אתם מדברים? איך זה ייתכן שלא ידעתי כלום על כך?" שאלתי ומזגתי לעצמי מים בכוס. תיקתוק דלת מהיר ניתק אותנו מהשיחה. "כן!" קראתי ברחבי הבית והדלת נפתחה... היי, זה אותו האיש שהציל אותנו מידייה של ברטה! "זה אתה! אתה מי שהציל אותנו!" אמרתי בעליזות והתקדמתי אליו. "בלה" הצגתי את עצמי והוא הנהן בראשו כמובן מאליו. "אני.." הוא אמר אך לאו קטע אותו, "הוא התכוון להגיד שנעים לו מאוד להכיר אותך" לאו אמר "אני תומאס" הוא הציג את עצמו ולחץ את ידיי. תומאס הא? 

----------------------------------------------------------------------------------------

"אתה מוזמן לשבת" לאו אמר לתומאס וכך תומאס עשה. "אז לגבי החלק שלי" תומאס אמר והביא קלסר מלא במסמכים. "רובי, תעבור איתו על זה" לאו פקד על רובי וכך רובי עשה. "בלה, אפשר להחליף איתך כמה מילים לרגע?" לאו שאל ומיד הנהנתי בראשי. "בטח" אמרתי וקמתי מהכיסא שבו ישבתי. "כבר אחזור" לאו הצהיר ויצא ביחד איתי אל המסדרון. "אולי כדאי שתשבי" לאו אמר ולא הבנתי את חומרת הדבר. "הכל בסדר?" שאלתי בבהלה ולאו מיד תפס ברכותיי. "שום דבר נורא כל כך" הוא אמר ורף הלחץ שלי עלה. זה חייב להיות נורא. "זוכרת את תומאס?" לאו שאל אותי והנהנתי בראשי. "כן.." אמרתי מנסה להבין אותו אך ללא הצלחה. "אז זו לא הפעם ראשונה שאנחנו מדברים" לאו אמר והחלטתי להתיישב בכל זאת. "אוקיי" אמרתי וחיכיתי שימשיך לדבר. "הוא סיפר לי משהו שעלול לשנות את החיים שלנו לנצח" לאו אמר וליבי פעם במהירות. "ההורים שלך מכירים אותו היטב" לאו אמר ועדיין לא הבנתי "אני לא מבינה... מה.." ניסיתי להשחיל משפט אך לאו קטע אותי "הוא אח שלך!" הוא צעק בחוסר סבלנות וליבי החסיר פעימה, אפילו שלוש. "זה.. זה לא יכול להיות.. זה רק אני ומריאנו" אמרתי בקול רועד. הם הסתירו אותו ממני.  ההבנה הכתה בי ומיד התקדמתי אל עבר המשרד שבו ישבו רובי ותומאס. "זה אתה! אתה הבן אדם שההורים שלי ניסו להסתיר ממני!" הטחתי בו בהאשמה והוא הביט בי במבט מלא בחרטה, "זה היה לפני הרבה זמן איזבלה, זה לא היה בשליטתי" הוא אמר ונשמע כאילו הוא מכיר אותי. "מה גרם לך לעשות את זה?" שאלתי אותו ונראה כאילו משהו עצר אותו. "תדבר!" קראתי בעצבים והוא נראה נסער. "אני הייתי רק ילד, אמא ואבא לא רצו שידעו עליי בגלל שהייתי הבן הבכור למשפחת רוסו, ואת יודעת איך זה, זה אכזרי." תומאס אמר ועצב הופיע בעיניו. "אמא ואבא זייפו את המוות שלי." הוא אמר ונראה כאילו הוא נזכר ביום הזה. "הם לקחו אותי לפנימייה צבאית ושם נשארתי עד שהפכתי לבן שמונה עשרה." הוא אמר והביט בי בעיניו הכחולות, שפתאום נראו לי כל כך מוכרות. "אני כל הזמן שמרתי עלייך בלה. מאחורי הקלעים" הוא אמר בקול רועד וחיבקתי אותו חזק. הוא היה צריך את זה. "תצטרף למשפחה שלנו, שוב." אמרתי לו והוא הביט בי במבט שבור. "בוא איתי, בוא נדבר עם אמא" אמרתי לו והוא היסס לרגע. "אני לא חושב שזה רעיון טוב..." הוא אמר והבטתי בו במבט מלא בתחנונים. "אני איבדתי את מריאנו ואת אבא, אתה התקווה היחידה שלי למשפחה!" קראתי בייאוש "בסדר" הוא השתכנע והרגשתי הקלה עצומה. "תודה" אמרתי והבטתי בעיניו.

לאו- 

"אני שמעתי את כל מה שהיה בחוץ!" רובי דחף אותי בעצבים. "תשמור על הידיים שלך!" אמרתי ודחפתי אותו בחזרה. "מה קורה לך בזמן האחרון הא?" רובי אמר ותפס בחולצתי.  "מה נסגר איתך! תשחרר אותי!" צעקתי אל עבר רובי והוא נראה כועס, מאוד. "אתה הולך להיות אבא! תתעורר על עצמך לעזאזל!" רובי שאג עליי ואני לא עניתי. "תעבוד על עצמך לאו." הוא עזב את חולצתי והלך. רובי מזדיין!