מלך המאפיה

הכי אחי

בלה-

"לא! אל תפתחי את זה!" קלייר ניסתה לעצור אותי אבל כבר היה מאוחר מידיי, פתחתי את הקופסא וחשכו עיניי. הרגשתי באותו הרגע כאילו נועצים סכין בליבי, מוציאים ומחזירים וחוזר חלילה. "לא, לא, לא לא." תפסתי בראשי והתמוטתי על הרצפה. לא יכלתי לעמוד. הכל מסביבי היה מעומעם. כאילו אני בחלום, הכל הפך להילוך איטי. כאילו אני לא באמת שם. "זה לא הוא, זה לא הוא." אמרתי לעצמי ובקושי הצלחתי לנשום. "בלה, לא, אל תבכי" רובי אמר והתקדם אליי. "לא, תעזבו אותי! תעזבו אותי! זה לא הוא! הם מנסים לשגע אותי! זה לא הראש שלו בקופסא!" אמרתי והדמעות לא הצליחו להפסיק לרדת. "בלה, גם לנו קשה." קלייר אמרה וניסתה להרגיע אותי. "זה אח שלי הגדול! הוא לא יעזוב אותי ככה! הוא לא יכול ללכת! אני צריכה אותו! לא!" צעקתי לכל עבר ולא הצלחתי להרגע. כל חלק בגופי סרב להאמין שזה המצב. "אני יודעת בלה, אני יודעת." קלייר אמרה ואיפשרתי לה להתקרב. היא אספה אותי לחיבוק ולא החזרתי לה בחזרה. פשוט שיחררתי. לא היה לי כוח להיאבק. "אני רוצה למות קלייר. אין לי סיבה לחיות יותר." לחשתי לה באוזין והיא חיבקה אותי חזק יותר. "שלא תעזי לדבר ככה. שמעת?" היא אמרה והנהנתי בראשי. עייפה. "אני כל כך מצטערת." קלייר אמרה ודחפתי אותה מעליי. "לא, לא. שלא תעזי להגיד את זה. אני לא מוכנה לשמוע. אני לא רוצה לשמוע." אמרתי ואטמתי את אוזניי כמו משוגעת. "אל תהפכי את זה לקשה יותר. בבקשה." קלייר אמרה ופשוט בכיתי. ובכיתי עוד. 

"אולי תשארי לישון?" קלייר שאלה אותי, לאחר שעה, שנשארנו באותו המקום. פיליפ הספיק להצטרף. "אני צריכה לחזור הביתה, אני לא יכולה להשאר כאן." אמרתי וקמתי על רגליי. "בבקשה בלה, זה לא טוב שתהיי לבד בבית עכשיו." היא אמרה וניגבתי את דמעותיי. "אני הולכת."  אמרתי והתקדמתי אל עבר דלת הכניסה, בקושי מצליחה ללכת. פיליפ הלך אחריי, לא טרחתי להסתכל לאחור. לוציפר הלך אחרינו. פיליפ הרים אותו על ידיו ולקח את מפתחות האוטו. "תזהרי לא ליפול." פיליפ הזהיר אותי בגלל שהלכתי כמו מסוממת. "קדימה, תכנסי." הוא אמר ונכנסתי אל המושב הקדמי. "אני לא רוצה שזה יקרה פיליפ." אמרתי בבכי כואב. "בלה, אל תישברי."  פיליפ תפס בידי כאות נחמה, איך לא אשבר? איך לא אשבר כשאין מי שיחזיק אותי?

"את בטוחה שאת לא רוצה שארד איתך?" שאל פיליפ כשחנה בביתי. "זה בסדר, יש מספיק שמירה כאן." ספק אמרתי ספק לחשתי. "אם את רוצה שאבוא תרימי טלפון איזי." פיליפ קרא לי בשם החיבה שמריאנו נהג לקרוא לי. השם שלא אשמע יוצא מפיו יותר. התקדמתי אל עבר הכניסה לבניין שלנו,ביחד עם לוציפר. שלא ממש הבין מה קורה סביבו.  הבניין הזה מחזיק בתוכו כל כך הרבה זכרונות. גם טובים וגם פחות. זה היה הבניין של משפחת רוסו, עכשיו זה הבניין של איזבלה והאמא המשוגעת שלה. פאק! אמא! שחכתי ממנה לגמרי, מאיך שהיא תגיב כשתשמע על הסיפור המזעזע. שבנה היחיד והאהוב ביותר נהרג. רק מלחשוב על כך כמעט נחנקתי מדמעות. צפירות של רכבי פאפארצי העירו אותי ממחשבותיי. כיסיתי את פניי בעזרת ידי ופתחתי את הביניין בעזרת הצ'יפ של דלת הכניסה. פתחתי אותה ונכנסתי במהירות. לוציפר נראה מפוחד. "קדימה, בוא נעלה" אמרתי מנגבת את דמעותיי ועוברת דרך דלת ביתו של מריאנו. עברתי אותה במהירות, לא טורחת להסתכל עליה יותר מידיי, הלכתי במהירות אל עבר המעלית. ועליתי אל ביתי. השעה הייתה שעת צהריים. אני צריכה שקט. חשבתי לעצמי ונכנסתי אל הפנטהאוז שלי. נעלתי אותו מכל עבר וחלצתי את נעליי. לוציפר רץ אל קערת המים שלו והתחיל לשתות. ואני הבטתי בתמונה המשפחתית שפיליפ הניח על שולחן האוכל והתקדמתי לעברה, לקחתי אותה ושברתי אותה על השולחן. איזו משפחה? אני לבד בעולם. התקדמתי אל עבר השירותים ופשטתי את בגדיי המטונפים, הדלקתי את המים וחיממתי אותם. נכנסתי אל הזרם החזק והנעים ושטפתי מעצמי את כל היום הזה. את המראות הקשים שנאצלתי לראות. אני לא רוצה לדעת מה הוא עבר שם. חשבתי לעצמי והזדעזעתי. עצרתי את זרם המים וחטפתי מגבת לבנה ונקייה מהמדף. עטפתי את עצמי והתקדמתי אל עבר חדר הארונות. זרקתי על עצמי פיג'מה חמה והלכתי לחדרי. כמה זמן לא ישנתי בחדר הזה. זה החדר של הילדות שלי. גדלתי כאן. גדלתי בבניין הזה, ואני לא יכולה להביט בו יותר. כל מטר ומטר מזכיר לי רגע אחר מהעבר הכל כך מתוק שהיה לי. העבר שאני מצפה לחזור אליו. נכנסתי אל מיטתי ועטפתי את עצמי בשמיכה העבה והחמימה. שמעתי צעדי כלבלב מתקדמים אל עבר חדרי. לוציפר קפץ אל מיטתי ושכב בין רגליי. הוא פשוט מלאך. חשבתי לעצמי ונרדמתי עם אותה המחשבה בראשי.

"אני מפחדת מריאנו, ואם לא יאהבו אותנו שם?"שאלתי את אחי הגדול שהיה בקושי בין עשר. "אותך יאהבו, את יפה ויש לך שמלה צבעונית." הוא אמר וצחקתי. "ילדים, אני גאה בכם מאוד על מה שאתם הולכים לעשות. היום הציבור יכיר אתכם לראשונה." הוא אמר ופניי נפלו. מאוד פחדתי ממה שיחשבו עליי, אם יאהבו אותי או יחשבו שאני רק ילדה קטנה שיש לה הכל. מריאנו ראה את המבט המודאג שלי ותפס בידי. "את חמודה שאת מפוחדת איזי." 

"בלונדי. תקומי" קול גברי ומוכר העיר אותי מהחלום שהופיע באמצע שנתי. "לאו" אמרתי וקברתי את עצמי בתוכו. והתפרקתי. פשוט התפרקתי. "אני יודע קטנה שלי, אני יודע." הוא אמר וליטף את ראשי ברכות. "למה דווקא הוא?" אמרתי מתייפחת. "הם ישלמו על זה בלונד, הם ישלמו על זה."