מלך המאפיה

מת

בלה-

"מריאנו אני יכולה להסביר!" צעקתי אל משרדו של אחי הגדול אבל הוא לא היה מוכן לשמוע, הוא התכונן לסיים את העבודה בעצמו. "מה אתה מתכוון לעשות עם הפאקינג מסור הזה מריאנו?" שאלתי בחרדה "לחתוך את הגופה לחתיכות יותר נגישות לכרישים" אמר מריאנו בחיוך חולני שקצת הזכיר לי את אמא. "מריאנו אתה לא חושב בצלילות!" ניסיתי להחזיר אותו למציאות אבל הוא לא הקשיב, מה אני יכולה להגיד שישנה את דעתו לעזאזל! "אנחנו מאוהבים!" קראתי אל עבר הדלת ומריאנו נעצר "מה?" בדיוק! מה? "אני מבקשת ממך מריאנו, אל תהרוג אותו, אני אוהבת אותו!" איזה מזל שאני שקרנית כל כך טובה! "את השתגעת? את פאקינג מאוהבת ברוצח של אבא שלך?" מריאנו נדהם ממה שהוא שמע, ובצדק. מה עשיתי? "מריאנו אני כל כך מצטערת. אני בעצמי עוד לא מבינה מה קורה איתי." אמרתי ולאונרדו אחז בגשר אפו ונאנח "את פשוט לא מבינה איזה בלאגן את מייצרת אחות." אמר מריאנו אדום כולו, עשן כמעט בקע מאוזניו "אני, את, לאונרדו, במשרד שלי מחר על הבוקר. את שומעת?" הנהנתי בראשי ועליתי לביתי כמה שיותר מהר. אני צריכה להשיג את לאונרדו. 

"פיליפ?" קראתי בשמו של שומר הראש שלי וגם חברי הותיק "כן?" הוא ענה מהצד השני של שיחת הטלפון "אני צריכה את הקוד למחשב של מריאנו" לא קיבלתי תשובה במשך שניות ארוכות "הכל בסדר בלה?" שאל פיליפ אבל לא עניתי "אתה תיתן לי את הקוד או מה?" שאלתי חסרת סבלנות "את יודעת שאשמח לעזור לך, אבל..." "אבל מה?" שאלתי בנוקשות "בסדר." נחר פיליפ בבוז "את כותבת?" שאל פיליפ "כן" רצתי אל שולחן העבודה שלי כדי להשיג עט "אפס... אחד.. אפס.. שניים עשר." אמר פיליפ ושירבטתי את הססמא על ידי "זה תאריך כלשהו.." תהיתי לעצמי איזה תאריך. זה תאריך מוכר. "תודה פיליפ" הודיתי לשומר הראש שלי שנכון לרגעים אלו אני אוהבת הרבה יותר. "אין בעיה." אמר פיליפ וניתק את הנייד. 

"מריאנו?" תיקתקתי בדלת משרדו, ידעתי שהוא שם. "כן איזבלה?" אוי לא, זה לא טוב. הוא קורה לי בשמי המלא. "הכדורים נגמרו לי" אמרתי והרכנתי את ראשי "בלעת אחד היום?" שאל מריאנו "לא. נגמרו לי מריאנו" עניתי בחוסר סבלנות והוא קם מכסאו "בסדר, אני הולך לבית המרחקת. תחזרי הביתה בלה." אמר מריאנו ולקח את מפתחות האוטו שלו. "אין בעיה" עניתי והעמדתי פנים שהתקדמתי אל המעלית שמובילה לביתי. "תודה לאל" לחשתי והתקדמתי מהר אל עבר החדר עבודה שלו, פתחתי את המחשב והיבטתי בידי והתחלתי להקיש את הסיסמא על המקלדת. אפס אחד אפס שניים עשר. קליט. 

"איפה תיקיית הטלפונים המזורגגת?" מילמלתי לעצמי בעצבים. עברו כבר עשר דקות ואני לא מוצאת את אנשי הקשר של אחי בשום מקום. הוא אמור להגיע בכל רגע. "בינגו!" מצאתי את התיקייה, המון טלפונים של בנות, כמובן. שמעתי את האוטו של מריאנו חונה בחניון והתחלתי למהר. "הינה!" מצאתי את מספר הטלפון של לאונרדו וצילמתי אותו מהר. התחלתי לסגור את כל התיקיות שנכנסתי אליהן. היו הרבה. שמעתי את הביניין נפתח. פאק. כיביתי את המחשב ורצתי אל עבר המעלית. לחצתי על כפתור המעלית מאות פעמים, שמעתי את מפתח הדלת בתוך הדלת. הלך עליי. המעלית נפתחה ונכנסתי אליה במהירות. היא נסגרה והתחילה לעלות. זה היה קרוב. 

פתחתי את דלת ביתי במהירות ונכנסתי כמה שיותר מהר. שכלום לא יראה חשוד. פתחתי את הטלפון שלי וחייגתי אל המספר שאמור להיות המספר של לאונרדו, אין תשובה. חייגתי שוב, אין תשובה. "פאקינג לאו מזדיין" מילמלתי לעצמי "תודה, אני מניח." שמעתי את לאו מהצד השני של הטלפון "אח שלי יודע שנתתי לך לחיות." הצהרתי בפניו "כן, חדשות ישנות בלונדי. הייתי צריך לנחש שזו את." הוא ענה בקול אדיש ומעצבן "אני אמרתי משהו למריאנו, משהו שאני לא חושבת שתאהב." "מה אמרת בלונדי?" שאל לאו בטון שלא הצלחתי להבין "אמרתי לו שאני ואתה מאוהבים" ניסיתי להשמע רגועה "את אמרת לו מה?" שאלת לאו מנסה לעבד את המידע שקיבל כרגע. "זו סיבה הגיונית בסך הכל." אמרתי מנסה להרגיע אותו "סיבה הגיונית בלונדי? צריך לסדר את זה. אני בא אלייך." אמר לאו וניתק את הטלפון. אידיוט שתלטן.

-------------------------------------------------------------------------------------

שמעתי תיקתוק חזק בדלת שהעיר אותי מהנימנום הקצר ששקעתי אליו "כן?" קמתי מהספה הגדולה והנעימה והתקדמתי אל עבר הדלת, פתחתי אותה ולאו ניכנס בדרמתיות. "את מוכנה להסביר לי מה עבר לך בראש?" שאל לאו וראיתי שהוא משתגע. "מה רצית שאני אגיד? שלא הרגתי אותך כי ראיתי בך משהו מעבר לכל דמות האידיוט הזו שאתה מציג?" שאלתי, יותר נכון צעקתי והוא גילגל עיניים "את לא מבינה בלונדי, את לא מבינה למה הכנסת את עצמך. מריאנו יכול לספר על זה לעוד אנשים." אמר לאו והתקרב אליי כמה צעדים "אתה לא יכול פשוט לשתוק לרגע?" לאונרדו גילגל את עיניו ונעל את פיו עם מפתח דימיוני "אח שלי זימן אותנו לפגישה. אנחנו צריכים לסכם בנינו את הכל, מה לומר ואיך להתנהג." "פגישה?" שאל לאו "פגישה." עניתי והתיישבתי על הספה "אתה מוזמן לשבת, זה עלול לקחת זמן." אמרתי ללאו ותפחתי עם ידי על המושב שלידי, הוא התיישב בגבריות. "הבמה היא שלך בלונדי." לאו הביט בי בציפייה. "אנחנו צריכים להיות כמה שיותר אמינים. להתנהג בטבעיות אחד ליד השניה ובלי פרצופים מסגירים. להיות מוכנים לכל שאלה שצפויה לבוא." אמרתי ולאונרדו הביט בעיניי הכחולות "את נראית טוב כשאת בלחץ" אמר לאונרדו וניסיתי להסוות את החיוך "אני לא בלחץ" יישרתי מבט והסתכלתי עליו באטימות. "אתה רוצה תמונה או משהו?" שאלתי לאחר שלאונרדו בהה בי במשך כמעט חצי דקה "תלוי של מה" אמר לאונרדו והביט בשדיי "סוטה כבר אמרתי?" עקצתי אותו וקמתי מהספה והכנתי לעצמי אמריקנו חזק עם חלב בצד. "משהו בשבילך?" הצעתי לו מנימוס. "וויסקי" "עם קרח?" ספק שאלתי ספק ביצעתי "נקי" הסתכלתי על לאו בשעשוע "אני בלחץ הא?" 

מקווה שתהנו, אני כבר עכשיו עובדת על עוד פרק מטורף!