מלך המאפיה

הבוקר שאחרי

בלה-

קמתי מהמיטה וראיתי שלאו לא נמצא לצידי. לקחתי את הטלפון מהשידה שהייתה ליד המיטה וחייגתי במהירות את מספרו הידוע היטב. אין תשובה. אני הולכת להרוג אותו! התקדמתי אל עבר השירותים וציחצחתי את שיניי במהירות, יצאתי מהחדר ופתחתי את כל דלתות האחוזה, לוודא שהוא לא נמצא באחת מהן לפני שאני מתחרפנת. "היי בלה, ראית את רובי ולאו?" קלייר שאלה והנדתי בראשי. "איפה רובי? הוא הבטיח לי שיספר לי סיפור." רוזי יצאה מחדר השינה ושיפשפה את עיניה בעייפות. "הוא כבר יחזור רוזי, לכי ותצחצחי שיניים, אוקיי מאפין?" קלייר שאלה אותה בנחמדות ורוזי דילגה בעליזות אל עבר השירותים. "את חושבת שהם עדיין במועדון ההוא?" שאלתי את קלייר והיא הרימה את כתפיה בחוסר אונים. "אני אנסה להתקשר ללאו שוב." אמרתי וקלייר הנהנה תוך כדי שכתבה אלפי הודעות לרובי. "תביאי לי את הטלפון! " שמעתי את לאו צועק ואז חבטה עצומה נשמעה ברקע. "לאו.. לאו? איפה אתה?" שאלתי בקול רועד. "הוא במקום בטוח... עד שאחליט להרוג אותו." שמעתי קול רע ומוכר.. "ברטה?" שאלתי בחשש וצחוק שטני נשמע ברקע. "מזל טוב על התאומים!" היא אמרה וניתקה את הטלפון. "לא לא לא לא! היא מחזיקה בהם קלייר! שמעתי אותם מתעללים בלאו!" קראתי בפחד וקלייר אחזה בידי. "תרגעי בלה. אנחנו נמצא אותם." קלייר אמרה ונשמעה הגיונית מאוד. 

----------------------------------------------כמה שעות לפני כן--------------------------------------------

לאו-

"אתה מוכן להשתכר כהוגן?" שאלתי את רובי והוא גיחך. "אחד מאיתנו צריך להיות פיכח... לא ככה?" הוא שאל ולקח משקה. "זה בהחלט לא הולך להיות אני." הוא אמר ולגם את כל תכולת הכוס. "כולם! ידיים למעלה!" חבורה של אנשים רעולי פנים פרצו אל תוך המועדון חמושים בהמון נשק. "אני נושא אקדח מזוין רובי." אמרתי וחששתי מעט על גורלו של אחי. "תיברח!" צעקתי והתחלתי לירות לכל עבר. "אני לא עוזב אותך אח! זה עד המוות!" רובי צעק ושלף את האקדח ממותנו. "פאק!" רובי שאג וראיתי את ביטנו מדממת. וראיתי יד שולפת אותו מתוך כל הבאלגן, רגע של חוסר פיקוס אפף אותי וגם אני נלקחתי על ידי שלוש אנשים חסונים מאוד. "איפה אח שלי?!" צעקתי וחיפשתי את רובי בעיניי. אני לא מוצא אותו לעזאזל. 

-----------------------------------------בחזרה להווה-------------------------------------------------

בלה-

"אנחנו צריכות לאתר מאיפה השיחה הגיעה" אמרתי וליטפתי את ביטני בעדינות רבה. "אני אעשה כמה שיחות." קלייר אמרה וסיימה לקלוע צמה לרוזי. היא קמה והתחילה לחייג במהירות בטלפון שלה. "היי, אני צריכה שתבדוק לי מאיפה השיחה נעשתה." קלייר אמרה ושלחה כמה אס אם אסים. "תודה, יום טוב" היא אמרה וניתקה את השיחה. "יש לי מיקום" היא אמרה ומיד קמתי מהכיסא. "אסור לנו לספר לאף אחד על זה." קלייר אמרה והנהנתי בראשי. "בשום אופן" אמרתי וקלייר פתחה את ההודעה. "רוזי! תישארי כאן עם שומרי הראש, לא לזוז מהם." אמרתי לרוזי והיא הנהנה בראשה. "קדימה, איפה המפתחות למכונית?" שאלתי וקלייר חיפשה בתיק שלה זכר למפתחות של הרכב ששכרנו ברגע שהגענו לכאן. "הינה!" היא קראה בניצחון ולקחתי ממנה במהירות את המפתחות. "תיכנסי לרכב!" קראתי ומהר התנעתי את המכונית. "סעי!" קלייר קראה ולחצתי על הגז ולא הרפיתי ממנו. "זה מוביל אותנו למחסן." אמרתי וקלייר הביטה שוב בכתובת שנשלחה אליה. "אולי זו מלכודת?" שאלתי וקלייר הנידה בראשה. "אנחנו צריכים ללכת על זה. הם יכולים להיות שם!" קלייר אמרה לי בטון משכנע ומיד הסכמתי. היא צודקת. "קדימה, בואי" אמרתי לקלייר ואחזנו ביד אחת של השנייה. "אלוהים איתנו קלייר. אלוהים איתנו" אמרתי וחיזקתי את אחיזתי בקלייר "אנחנו בלי נשק. זה הסוף שלנו." קלייר נעצרה ואמרה. "יש לנו את הנשק החזק ביותר וזו הבטן הנפוחה הזו. אל תדאגי." אמרתי והמשכנו להתקדם אל עבר המחסן. " ראינו שלושה שומרי ראש שוודאי שומרים מסביב למחסן. "הם לא מכירים אותי. תני לי להכנס." אמרתי לקלייר והיא הנידה בראשה במהירות. "אין מצב! אנחנו צריכות להיות חכמות!" היא מיד התנגדה ולפתע שמענו צעדים. סתמתי את פיה והיא הביטה בי מפוחדת. שמענו צעדים גבריים מתקרבים לעברנו. יד גדולה משכה את קלייר. "קלייר!" צעקתי בלי לשלוט על הפה שלי. ויד גדולה משכה גם אותי. 

"לאן אתם לוקחים אותנו?" צעקתי והתפרעתי בידו של אותו הבן אדם. עד שיד גדולה נחתה בחוזקה על הלחי שלי. זה השתיק אותי. "תשתקי!" קול עמוק וקשוח צעק ואני לא הוצאתי מילה. איפה לאו? איפה רובי? איפה קלייר? הבן אדם תפס אותי בידי בחוזקה וכנראה השאיר אחריו סימן כחול. "שבי!" הוא צעק באחזריות והושיב אותי באגרסיביות על הרצפה. "בבקשה! אני בהריון!" צעקתי בשביל מעט רחמים. "תגביר" שמעתי קול נשי בעימעום. "וזה על ההון הגנוב!" שמעתי הצלפה חזקה ואז את אחד מהבנים. זה או לאו או רובי. הם סובלים. "תשחררו אותם!" צעקתי והתחלתי לזוז לכל עבר בהיסטריה. "בלה. תשבי במקום!" קלייר אמרה לי וכך עשיתי. ללא וויכוח. 

--------------------------------------------לאו----------------------------------------------------------------

"אתה יודע... אני מאוד מתרגשת להפוך לסבתא." ברטה המזוינת אמרה והעבירה את ידי על כתפיי. לאחר שצלפה בי מאות פעמים בעזרת גומי.  "איפה רובי?" שאלתי בכעס. "אתה באמת חושב שאפגע בבני הבכור?" ברטה שאלה ולאחר מכן צחקה באכזריות. "הוא נורה בבטן! הוא צריך ללכת לבית החולים!" קראתי בעצבים וברטה הצליפה בי שוב. "תביאו אותה!" ברטה צעקה ושמעתי דלתות נפתחות. מעט אור הצליח לחדור מהדלתות ואפף את עיניי. "תעזבו אותי! תשחררו אותי!" שמעתי קול מוכר... זו... קלייר? "קלייר? זו את?" שאלתי בפחד. פחד שלא ברא השטן. "אל תדאג לאו. אני בסדר." היא אמרה מנסה להרגיע אותי. "איפה בלה?" שאלתי וליבי החסיר פעימה או שלוש. "היא בסדר. היא בסדר." קלייר אמרה וקולה רעד. מפחד? מזעזוע? אני לא יודע. אחד מהחיילים של ברטה הוריד לי את כיסויי העיניים שכיסה את עיניי. "אתה בסדר. היא בסדר." אמרתי לעצמי, מנסה להרגיע את הסערה שמתחוללת בתוכי. "ברטה התקרבה לבטנה של קלייר וכמעט התפוצצתי. "שלא תעזי!" צעקתי וקרעתי את החבל שבו הייתי קשור. "תתפסו אותו! שלא יזוז!" ברטה ציוותה על החיילים וכך הם עשו. תפסו אותי חזק חזק. "את תביאי לי את מה שנמצא כאן. זה יהיה שלי!" ברטה צעקה בטירוף ודמעות הציפו את עינייה של קלייר. "בחיים לא!" היא צעקה וכיסו שוב את עיניי.

 "לא!"