מלך המאפיה

חתונת השנה

בלה-

"תודה" הודיתי לאחד השומרים שפתחו לי את הדלת ברגע שהגענו לגן האירועים המפואר. "איזי!" שמעתי את מריאנו מרחוק, הבטתי בו בחיוך והתקדמתי אליו במהירות. "מריאנו!" חיבקתי אותו והוא התמסר לחיבוק. "אני לא מאמין שאת לא הולכת להיות יותר באחריותי. את הולכת להיות כל כולך של לאו." הוא אמר והביט בי כאילו הוא מביט בי בפעם האחרונה "תרגע, אנחנו לא חיים במאה ה16, אני עדיין אשאר אותה בלה עם אותן זכויות." אמרתי והוא גיחך. "תהני מחיי הנישואים שלך אחות. אני רוצה שתדעי שדלת הבית תמיד פתוחה בשבילך." היא אמרה וחיבקתי אותו שוב. מה עשיתי שאלוהים שלח לי מלאך? "תודה מריאנו. אני אוהבת אותך." אמרתי בחיוך רחב "אמא אמורה להיות כאן כל רגע, היא תלווה אותך אל ה

חופה, אוקיי?" מריאנו אמר והתקדמנו אל עבר הכניסה. 

"וואו, המקום הזה נראה כמו גן עדן" מריאנו אמר וגיחכתי "כן, מדהים כאן." אמרתי ונשימתי נעתקה כשראיתי את השמות שלי ושל לאו על ההזמנה שהייתה בכניסה למקום. "בלה" שמעתי את אימי שהייתה נראית פשוט מדהים. כאילו חזרה בכמה שנים אחורה. "היי אמא! את נראת מדהים" אמרתי אך אימי לא ממש התייחסה למילותיי, היא רק הביטה בי כשדמעות דולגות מעינייה. "את נראית בדיוק כמוני ביום שהתחתנתי עם אבא שלך." היא אמרה ואחזה בידי. משהו שלא קרה במשך שנים. "תודה, אמא" אמרתי והתמסרתי למגע האימהי שכל כך התגעגעתי אליו. "האורחים אמורים להתחיל להגיע ממש עוד מעט, תיקח את אמא לשבת. אני אלך לראות איפה לאו." אמרתי ומריאנו הנהן בראשו, חייגתי ללאו בהתרגשות. "בלה? הכל בסדר?" לאו ענה לי מיד בדאגה "הכל מצוין לאו, רק איפה אתה?" שאלתי "ממש כאן" הוא הופיע מולי בחליפת טוקסידו. ניתקתי את הטלפון במהירות ורצתי אליו "תיזהרי לא ליפול בלונדי. הוא אמר ורכן לנשק אותי, אך מיד נסוגתי. "אני יודעת שאתה רוצה נשיקה, אל תדאג. היום בערך אני הולכת להראות לך מה זו נשיקה." אמרתי בשובבות ודודו של לאו הופיע בטיימינג הגרוע ביותר. "היי דוד! ברוכים הבאים" אמר לאו ולחץ את ידו של דודו "בואו לכאן" הוא משך את שנינו לחיבוק אוהב. "אני כל כך שמח בשבילכם." הוא אמר והתנתקנו מהחיבוק. "לאו, אני אשמח ללוות אותך במורד החופה." אמר מר גארסיה ולאו הסתכל עליו לא מאמין "אתה באמת תעשה את זה דוד?" לאו שאל ודודו הנהן בחיוך "בוודאי אחיין יקר שלי! אני אעשה בשבילך הכל." הוא אמר ולאו נראה מאושר. שזה בעצם כל מה שחשוב. האורחים המשיכו להגיע והמקום החל להתמלא. כל גופי התמלא בהתרגשות משוגעת וליבי לא הפסיק להשתולל. "אני לא מפסיק לחשוב על הרגע שאנחנו הולכים להגיע למלון" לאו לחש לאוזני וחייכתי חיוך קטן. "תתרכז בחתונה לאו." החזרתי אותו למציאות והמשכנו לקבל ברכות שלום. "זה שאת מעולם לא עשית את זה גורם לי לרצות אותך עוד, את יודעת?" לאו אמר בחיוך ואני בעטתי בו בלי שאף אחד ייראה. הדבר היחיד שחסר זה שמישהו ישמע אותו מדבר ככה. 

"אתה מוכנה בלה?" שאל מריאנו שהביא את אימי שאמורה ללוות אותי בחופה. "קדימה, תקחי את ידי." אמרה אמא שלי וכך עשיתי, שילבתי את ידי בידה, והרגשתי משהו חסר. אבא שלי, האבא שאהב אותי הכי שיש, האבא שלא הסכים לחתן אותי עם אף אחד בגלל שאף אחד לא מספיק טוב בשביל הבת שלו, האבא שכל ערב הקפיד להביא לי זר פרחים לפני השינה. האבא הזה לא ילווה אותי אל החופה. מכייוון שהבן אדם שאני מתחתנת איתו עכשיו רצח אותו. אבא, אני לא יודעת אם אתה שומע אותי, אבל אם אתה שומע, אני רוצה שתדע שהוא טוב אליי, הוא אוהב אותי כל כך. בצורה שמעולם אף אחד לא אהב אותי. הוא יגן עליי מכל דבר, אפילו מעצמו. בבקשה אל תכעס עליי שאיתו בחרתי לבלות את שארית חיי. "איזי? את צריכה לצאת קדימה!" מריאנו העיר אותי ממחשבותיי ודחף אותי קלות אל עבר היציאה. אני ואימי צעדנו באיטיות מרשימה בשביל שהוביל אל חיי החדשים, חיים שמעולם לא הכרתי, חיים עם בן זוג, שותף לחיים ואהבה גדולה.