מלך המאפיה

הביתה

לפני שאני מתחילה, מתנצלת שהמעברים בין הדמויות בפרק הזה מוגזמים. הייתי חייבת!

בלה-

השעה ארבע לפנות בוקר וזזתי במיטה בלי סוף. קמתי מהמיטה בסופו של דבר והתקדמתי אל עבר השירותים. הבחילה לא עזבה אותי מהערב. לפתע שמעתי בום חזק מחדר השינה, רצתי במהירות לבדוק מה קרה. "מה קורה כאן?" שאלתי ולפתע ראיתי את לאו שרוע על הרצפה מלא בדם. ושני גברים רעולי פנים הביטו בי. "מה עשיתם לו?" אמרתי בבכי והכיתי בחזה של אחד מהם. 

"זה לא באמת קורה!" שמעתי את לאו מנסה להעיר אותי, מזיע כולו. "בלה! קומי מהמיטה." הוא אמר ולא ממש הבנתי מה הוא רוצה ממני. "תארזי." הוא אמר ולא הבנתי על מה הוא מדבר. "על מה אתה מדבר לאו?" שאלתי אותו והוא הוציא את אותה המזוודה הצהובה מהארון. "מה אתה עושה?" שאלתי אותו בזמן שהוא דוחף את הבגדים שלי אל המזוודה במהירות וסוגר אותה. "כחי את זה, כחי את לוציפר. ותלכו מכאן." הוא אמר ודמעות עלו בעיניי. "מ..מה? מה קורה כאן?" שאלתי עוד מטושטשת מהשינה. "אתה מסלק אותי?" שאלתי אותו והוא הביט בי חסר סבלנות. "תקחי את המפתחות האלה ותסעי אל שדה התעופה ותבקשי את המטוס של גברת גארסיה." הוא אמר בקור והוביל אותי את הדלת. "אני לא מבינה מה קורה כאן לאו. אנחנו יכולים לדבר?" שאלתי והוא הניד בראשו. "פשוט תצאי!" הוא אמר ופתח את דלת הכניסה. הרמתי את לוציפר והלכתי. פשוט הלכתי. ממתי אני כזו תלותית בגברים? ממתי אני מתבכיינת על כל שטות? שחכתי את עצמי לגמרי. שחכתי מאיפה באתי ואת מי אני מייצגת. אני מייצגת את מר רוסו אדון גארסיה היקר. ואני לא אתן לך להפיל אותי. כל המיגננות האפשריות נפלו עלי ופתחתי את הטלפון שלי. "בלה, נחמד לשמוע אותך בתקופה המשוגעת הזו." פיליפ אמר לאחר שענה על השיחה. "היי פיליפ, אני חוזרת מוקדם מהמתוכנן. אתה יכול לארגן לי את הפנטהאוז שלי? אני רוצה שיהיו לי שם כמה בגדים לבנתיים." אמרתי ופיליפ שתק לרגע. "את לא מעדיפה לחזור לבית של לאונרדו?" פיליפ שאל והוא הבין מה אני רוצה להגיד לפי השתיקה שלי. "הכל יהיה מוכן עד שתגיעי." הוא אמר וניתק את השיחה. "קדימה לוצי, אנחנו חוזרים הביתה." אמרתי וחיברתי אליו את הרצועה כדי שיוכל ללכת על הרצפה. זה אני ואתה נגד העולם עכשיו הא? חשבתי לעצמי וליטפתי אותו לפני שהורדתי אותו על הרצפה. יצאתי מהבניין ופתחתי את האוטו. "קדימה, תיכנס, קפוא בחוץ." אמרתי לכלבלב שסביר להניח שלא הבין את מה שאמרתי. הוא קיפץ אל המושב שליד הנהג ונכנסתי גם אני אל האוטו. הבאתי לו שמיכה מהמזוודה והתחלתי בנסיעה. מה אני עושה בכלל? זה כל כך צפוי שזה מה שיקרה. אסור היה לי לסמוך על אף אחד. אמרתי והתחלתי לחשוב לעומק על מה שקרה. ושום דבר לא הסתדר לי. הוא כל כך אוהב אותי, למה שיעשה דבר כזה? 

לאו-

"פשוט תצאי!" צעקתי עליה בטיפת הכוח האחרונה שנשארה לי. היא הרימה את לוציפר והלכה. בלי להתווכח. 

"זה הצליח קלייר." אמרתי והרגשתי את ההקלה בגופה. "אני מקווה שלא לקחת את זה יותר מידיי רחוק, זה היה רק בשביל להגן עליה ולהרחיק אותה מהצרות שלך." היא אמרה והסכמתי איתה. "תעדכני אותי אם את או מישהו אחר שומע ממנה משהו." אמרתי והיא נפרדה ממני לשלום ונתקה את השיחה. אני יודע שזה היה המעשה הנכון לעשות. השהות כאן בהולנד לא עשתה לה טוב. והמצב עם היד שלי לא נהיה יותר טוב. היא צריכה להיות בבית שלה, עם אח שלה וחברים שלה. הבאתי לה חבר קטן כדי שהיא לא תרגיש שהיא לגמרי בודדה. אני מקווה שהיא לא מאבדת את דעתה.

בלה-

אני מאבדת את דעתי! הוא לא היה משאיר אותי כאן לבד. בלי הגנה ללא שום סיבה מוקדמת. אנחנו כן התווכחנו אתמול אבל זו לא סיבה לשלוח אותי בחזרה הביתה. רגע... יכול להיות שכל זה היה הצגה? חשבתי לעצמי וירדתי מהאוטו ביחד עם לוציפר המתוק. הורדתי את המזוודה וברחתי מהגשם שפרץ. נכנסתי אל תוך שדה התעופה. "אני צריכה את המטוס של גברת גארסיה." ביקשתי מהפקיד את החוזים כדי שאוכל לעלות על המטוס שלי. "בטח, ההזמנה בוצעה לפני ארבעה ימים, נכון?" הפקיד שאלה והנהנתי בראשי, למרות שלא היה לי מושג. "תודה" אמרתי לו והוא חייך אליי חיוך חם. "על לא דבר." הוא אמר והתקדמתי אל האיזור של הנוסעים הפרטיים. זו הייתה הצגה. במאה אחוזים. אבל קודם אני צריכה לאמת את זה. ויש לי רעיון מצויין לכך. 

לאו-

ישבתי בסלון מתפלל לכך שבלה בסדר. לפתע הטלפון שלי צלצל. ועל הצג היה השם בלונדי. מה קורה כאן? "לאו... קרה לי משהו... אני צריכה את העזרה שלך. תבוא לכאן. מהר." היא אמרה וניתקה את הטלפון. הלב שלי החסיר פעימה, שתיים, או שלוש. פאק על הכל. אני הולך אליה.

בלה-

ניתקתי את הטלפון וגיחכתי לעצמי. "אני מקווה שזה מה שהולך לגרום לו לחשוף את עצמו." מילמלתי לעצמי והתיישבתי באחד הספסלים שממתינים לטייס שיקרא לי. עברה דקה, עברו שתי דקות, לפתע עברו חמש דקות. הזמן טס והתפללתי שהוא יגיע. התפללתי שהטייס לא יקרא לי והוא יספיק לבוא. 

"בלה!" שמעתי את לאו קורא בשמי ומחפש אותי בעינייו. ברגע שהוא הסתכל עליי, במבט שפחד על חיי, ידעתי שכל זה היה הצגה אחת גדולה. הוא רץ אליי במהירות וחיבק אותי, חצי חיבוק. עם יד אחד. ואני עטפתי את צווארו וחיבקתי אותו בחוזקה. "חשבתי שאנחנו גמרנו. שאתה גמרת איתי." אמרתי ודמעות החלו לרדת מעיניי "אני מצטער, אני מצטער בלה. אני יודע, אל תבכי." הוא אמר ונישק אותי ברכות. "אבל את צריכה ללכת." הוא אמר ותפס בראשי. "ל..למה?" שאלתי אותו מבולבלת. "את לא את כאן. לא ראיתי אותך מתנהגת כמו עצמך כבר חודש. אני לא רוצה את זה." הוא אמר והנהנתי בראשי. "אתה צודק. אני מצטערת. אני אתקן את זה. רק תיתן לי להשאר. אני לא רוצה לחזור. אל תשלח אותי לבד לכל הבלאגן הזה. אני מתחננת לאו." אמרתי ולאו עצר אותי עם נשיקה. "אל תצטערי לעולם בלה. במיוחד לא בפניי. ואת לא לבד. יש לך את רובי, קלייר ומריאנו." הוא אמר ופרצתי בבכי. "למה את בוכה?" הוא שאל לא מבין. "זה לא משנה." אמרתי וניגבתי את דמעותיי. "גברת גארסיה?" שמעתי את הדיילת קוראת לי. "לא, לא לא לא" אמרתי ולאו הוביל אותי אל היציאה אל המטוס. "קדימה בלה, יהיה בסדר. קדימה." הוא אמר שבור כולו. ואני רק בכיתי. לא רוצה לחזור למציאות האיומה שבטח מחכה לי שם בסיציליה. "אני אוהבת אותך בלה. תזכרי את זה." הוא אמר והתלתות נסגרו. ואני נפלתי אל הקרקע. בוכה על גורלי המר.