מלך המאפיה

הולנד

בלה- 

לאו כרגע בניתוח. הוא נמצא שם כבר בערך ארבע שעות. אני מקווה שהכל הולך בסדר ואין שום סיבוכים. "גברת גארסיה?" המוח שלי טיפה התעכב בעיבוד המידע. גברת גארסיה זו אני בעצם. "כן" עניתי מותשת מהכל. "הניתוח עבר בהצלחה, עכשיו כל מה שנשאר לנו לעשות זה לחכות שיתעורר." הרופא אמר ולא ידעתי אם לבכות או לשמוח. "אני אחכה לו כאן" אמרתי פותחת את הטלפון כדי לעדכן את קלייר. "בלה" הרופא עצר אותי. "זה הולך להיות שיקום ארוך וקשה. הוא הולך לחוות חודשים קשים. אני לא ממליץ שתמהרי לבשר לכולם." הרופא אמר והרגשתי שדורכים על הלב המרוסק שלי. "יש מלון במורד הרחוב. את מוזמנת להשאר שם הלילה. אנחנו נתקשר אלייך ברגע שיתעורר". "אני מעדיפה לחכות לו כאן." עניתי לרופא שניסה לעזור לי, אך לא ממש נתתי לו. "מה שתרצי, תקחי בחשבון שזה יכול לקחת גם כל הלילה." הרופא אמר והסתובב ללכת. "רגע!" עצרתי אותו והוא הסתובב אליי. "כן?" הוא שאל בחיוך סבלני. "אפשר לראות אותו?" הבטתי בו במבט מתחנן והרופא הנהן. "בואי אחריי" הוא אמר וכך עשיתי, התקדמתי אחריו. "הינה החדר, אם הוא במקרה מתעורר, תלחצי על הכפתור האדום שבצד המיטה שלו." הרופא אמר והנהנתי בראשי. ונותרתי שם, מחוץ לחדר שבו מאושפז בעלי הטרי. הושטתי את ידי אל עבר הידית והיד שלי רעדה מעט. אך התעשתתי מיד וניערתי את ראשי במהירות. "קדימה בלה, תפתחי את הדלת, הוא צריך אותך." מלמלתי לעצמי ופתחתי את הדלת במהירות. ומולי היה לאו, על מיטת בית חולים, ללא חולצה. מחובר לכל מכשיר אפשרי. "לאו?" קראתי בשמו, כאילו שהוא יענה לי. החזקתי בידו והתיישבתי על צד המיטה שלו. "זה הכל באשמתי. אתה לא יודע כמה אני מצטערת. אתה תתעורר והולכים להיות לנו חיים נפלאים, עם ילד או שניים, כלבלב קטן ורכב משפחתי. וכל קיץ נצא לטיול באגם ונבנה אוהלים כשחושך ירד. בבקשה תיאחז בזה. בבקשה." אמרתי ונישקתי את ידו, קמתי והסתובבתי ללכת אך הרגשתי יד תופסת בידי. "לאן את חושבת שאת הולכת בלונדי?" אמר לאו בקול כאוב והסתובבתי אליו במהירות. "לאו?" אמרתי ונשקתי לשפתיו נשיקה ארוכה ורכה. "תודה לאל שחזרת!" אמרתי והוא חייך קלות. "את חושבת שהייתי עוזב אותך?" הוא אמר וחזרתי להתיישב על צד מיטתו. "אתה זוכר מה קרה?" שאלתי אותו בצער והוא תפס בראשו, ניסה להזכר. "כל מה שאני זוכר זה שהסתכלתי עליך וחשבתי על החיים הנפלאים שהולכים להיות לנו ביחד, ואז, הרגשתי שלוש בומים, אחד בכתף, אחד בגב ואחד ברגל" הוא אמר והיה לי נורא קשה לשמוע אותו, הלוואי שזו הייתה אני במקומו. "אני לא רוצה את זה יותר לאו." אמרתי והוא הסתכל עליי במבט שואל. "אני לא רוצה את כל עיניין המאפיה המטופש הזה. בסוף זה יוביל למוות של אחד מאיתנו. רוזי בסכנת חיים כרגע! אתה לא מבין?" פלטתי את הבשורה מפי, מבלי שהתכוונתי. אני כזו טיפשה. "רוזי?" לאו שאל והתרומם מעט בכאב. "לאו, היא תהיה בסדר." אמרתי אבל העיניים של לאו הפכו לזירת מלחמה. הוא הסתכל אל עבר הדלת חדור מטרה ותלש את כל המכשירים שהיו מחוברים אליו. "חכה לאו!" תפסתי אותו, לא חזק מידיי, לא רציתי להכאיב לו. "תעזבי אותי בלה. אני צריך לראות את אחותי הקטנה." הוא אמר בטון שמעולם לא שמעתי ממנו, הקול שלו רעד. "לאו אנחנו לא בסיציליה!" קראתי והצלחתי לעצור אותו סוף כל סוף. "אז איפה אנחנו?" הוא שאל והרכנתי את ראשי. "הרופאים בסיציליה אמרו שהמצב שלך מאוד קשה, ושאת המשך הטיפול שלך נצטרך להמשיך בהולנד" והוא הסתכל עליי בתדהמה. "הולנד? פאקינג הולנד?" הוא אמר והפך לאדום. "תרגע לאו בבקשה." אמרתי והוא שיחרר את עצמו. "תקשיב לי, בבקשה. אני לא יכלתי להשאיר אותך שם, אני לא יכלתי לתת לך למות." אמרתי בקול מרגיע. "תצאי מכאן בלה." הוא אמר והסתכלתי עליו באכזבה. "לאו, אני אישתך עכשיו. אני לעולם לא אעזוב אותך." אמרתי ומשהו במילים שלי קרב בנינו. המבט שלו התרכך והוא אסף אותי לידיו. ואני התחלתי להתייפח מבכי. "אתה לא יודע כמה דאגתי לך, אני חשבתי שזה הסוף שלך, הסוף שלנו." אמרתי בבכי והוא ליטף את ראשי ברכות. "עד שהמוות יפריד בנינו הא?" הוא גיחך וכמה רופאים נכנסו במהירות אל החדר. "מה קורה כאן?" המנתח של לאו שאל והביט בכל המכשירים זרוקים על הרצפה. "אני מצטערת בשמו דוקטור." אמרתי וניגבתי את דמעותיי. "חשבנו שקרה משהו." הוא אמר והתחיל לבדוק את לאו. "אתה מרגיש את זה?" הדוקטור נגע ברגלו של לאו, ולאו הנהן בראשו. "ואת זה?" הוא נגע ברגלו השנייה ולאו הנהן בראשו. "ואת זה, אתה מרגיש?" הרופא נגע בידו של לאו, אך לאו לא טרח לענות. "את מה?" לאו שאל וכמעט איבדתי הכרה. "אני מבין" הרופא אמר ורשם לעצמו כמה דברים, לאחר מכן הוא לחש לכמה אחיות שהיו סביבו כמה דברים ועזב את החדר. אחת האחיות חיברה את לאו אל המכשירים מחדש, ואחת מהן סימנה לי לבוא איתה. כמובן שהתקדמתי אחריה עד למסדרון. "הכל בסדר?" שאלתי מפוחדת עד מוות. "אנחנו חוששים שהמטופל שלנו איבד את התחושה ביד ימין." אמרה האחות והבטתי בה ללא מילים. "מ...מה?" שאלתי בקול רועד. עיניי התמלאו בדמעות. "אנחנו מקווים שהתחושה תחזור בשבועות הקרובים. אבל הסיכויים מראים על כך שהוא משותק מהכתף למטה." האחות המשיכה וכמעט התמוטתתי על הרצפה. "זה לא הגיוני... אבל הוא נראה לי בסדר." אמרתי בקול שבור "הוא בסדר גברתי, אבל היד שלו... לא." היא אמרה והנהנתי בראשי. "שנודיע לו?" היא שאלה ולא ידעתי מה לענות, למה אני חייבת לקיים החלטות כאלו? "אני אשמח לעשות את זה בעצמי." אמרתי והאחות הנהנה ופנתה ללכת. "תודה" אמרתי לפני שהסתובבתי אל חדרו של לאו. איך אני אגיד לו את זה? "לאו?" נכנסתי וביקשתי מהאחות שהייתה שם להשאיר אותנו לבד. "הכל בסדר?" הוא שאל בזמן שהוא מלא בחבלות ופצעים. "כן... אבל יש סיפור קטן." אמרתי והתיישבתי לידו, אחזתי בידו חזק, הוא אפילו לא שם לב. "האחות ביקשה ממני לבוא איתה מוקדם יותר, זוכר?" שאלתי את לאו והוא הנהן בראשו כלא מבין. "היא סיפרה לי שמשהו קורה עם היד שלך."  אמרתי ולאו הביט בעיניי, ניסה לקרוא אותן. "תראה, אני מחזיקה לך את היד." הוא הרכין את ראשו והביט בידי, שלא שם לב אליה עד עכשיו. "הוא הביט בידו וניסה להוזיז אותה, למרבה המזל הוא הצליח להרים ולהוריד אותה, אך כף היד שלא לא הצליחה לזוז כלל. "אני משותק. אני פאקינג נכה." הוא אמר ותפס בראשו. "הכל יהיה בסדר." אמרתי ואחזתי בפניו. הדבקתי נשיקה קטנה ורטובה על הלחי שלו. הוא התרכך מעט. "בלה, אני גמור." הוא אמר והנדתי בראשי. "אתה הולך לעבור את זה, אתה שומע? האחות אמרה שזה עלול להיות רק זמני, אל תהיה נאיבי מידיי. אבל גם לא פסימי לאו." אמרתי והוא הנהן בראשו. "אני באמת מקווה." הוא אמר והעיניים שלו הפכו לאדומות מעט. בבקשה שלא יאבד את דעתו.