מלך המאפיה

חדר לידה #2

לאו-

"לאו! אתה מאמין לזה? יש לנו שתי בנות יפהיפיות" בלה אמרה מתנשפת כולה לאחר שהביאה לעולם שתי תינוקות. אבל אז ההבנה הכתה בי. אין לי בן בכור. אבל באותו הרגע זה לא עיניין אותי. אני אתן לנסיכות האלה את חיי ומעבר.

 "אדון לאונרדו, האם תרצה להחזיק אותן? אני אעזור לך" האחות הביטה על ידי השרירית שהייתה כל כך חסרת משמעות. הנהנתי בראשי והיא מסרה לי את התינוקת הראשונה, ואז הניחה על ידי המשותקת את התינוקת השנייה. לפתע הרגשתי תזוזה בידי שלא עבדה כמעט שנה. "בלה, בלה, אני מרגיש אותה, אני מרגיש את הבת שלי." אמרתי בהתלהבות ובלה הביטה בי בחיוך. "תשעה חודשים אה? סוף סוף!" היא אמרה ודמעה קטנה זלגה מלחייה האדומה והמיוזעת. "לא.. את לא מבינה, היד שלי, היא מרגישה את התינוקת" אמרתי וההבנה מיד הכתה בה, המגע שלה ריפא אותי. 

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------

"היא כמו מלאך מתוק." בלה אמרה וליטפה את ראשה של המלאכית הקטנה שהחזיקה. "לא ידעתי שאוכל לאהוב יצור כל כך קטן כל כך הרבה." בלה אמרה ונראתה כאילו השלימה את משימתה בחיים. "אני אתן להן הכל ואם לא מעבר בלה. אני אהיה אבא טוב" אמרתי ודמעות זלגו בעיניה של בלה. "למה את בוכה בלונדי?" שאלתי אותה ועינייה הפכו לאדומות. "אני כל כך שמחה, אבל אני גם כל כך עצובה שאבא שלי ומריאנו לא כאן כדי לראות אותן." בלה אמרה והביטה בתאומות היפהיפיות. "הם כאן, הם בתוך הלב שלך ושלהן" אמרתי וחייכתי אליה. "וגם שלי" אמרתי וחיוך עלה על פניה. ניצחתי.

בלה-

"וגם שלי" לאו אמר והגנבתי חיוך קטן על פני הבכי המר שצבע את פניי באדום. "אני אוהבת אותך" אמרתי ונשקתי לו נשיקה ארוכה וטעימה. "אז איפה יורשי העצר שלי?" רובי נכנס והעיר את התאומות עם קולו החזק. "רגע.. אלה בנות?" רובי שאל והביט בהן וכמעט התמוגג. "אני ממליץ לך להנמיך את הטון רובי." לאו אמר וקם מהכיסא שלו בחיוך ובמבט מנצח. "רגע.. היד שלך?" רובי שאל אותו ועיניו הקרינו אושר. "כמו שאתה רואה, חזרתי!" לאו אמר ורובי אסף אותו לחיבוק, לא חזק מידיי מפני שעל ידיו של לאו נמצאת תינוקת קטנה. "בלה, אני נותן לך את ההבטחה שלי להגן עליהן עם חיי ואף יותר." רובי הפנה את פניו אליי והביט הישר אל תוך עיניי. "אני יודעת רובי." אמרתי והבטתי בו במבט אסיר תודה. "הן דומות לך" רובי אמר והביט בשתי הבנות. שיער בלונדיני הגובל בלבן כיסה את ראשיהן, הריסים הבהירים כשלג נחו על עינהן בשלווה, עיניהן היו עצומות כך שאי אפשר היה לראות את שילוב הצבעים שנוצר ממני ומלאו בעינהן, כחול, עם גוון צהבהב וכחול ספיר. לפתע שמעתי את דלת הכניסה נפתחת, וראיתי את תומאס מביט בסיטואציה ומתאפק שלא להתמוגג. "אז אלה האחייניות החדשות שלי?" תומאס אמר והתקדם לעברינו. "אני כל כך שמחה שהיית כאן תומאס" אמרתי לו והחזקתי בידו החסונה. "הכל בשבילך אחותי." הוא אמר בחיוך וחזר להביט בבנות המקסימות שלנו. "השיער הלבן הזה לגמרי מהצד שלנו הא?" תומאס אמר וגיחך, אני צחקתי צחוק חלש וכיווצתי את פניי מעט בגלל הכאב שפקד אותי לאחר הלידה. "אנחנו ניתן לך לנוח בלה, לך ולתאומות, וכמובן גם ללאו" תומאס אמר והוא ורובי יצאו מחדר בית החולים. 

כולם היו כאן, חוץ ממשהי אחת, חברתי הטובה ביותר, אחותי, החצי השני של נשמתי, קלייר. "היא חסרה לי" אמרתי ולאו מיד הבין על מי מדובר. "גם אני מתגעגע לאחותי התאומה." לאו אמר וראיתי את המבט השבור שלו בעיניו האפלות, שמעט התבהרו כל פעם שהביט במשפחתו. "את יודעת... כשהיינו קטנים היא הייתה שומרת עליי כל הזמן, ותמיד חשבתי לעצמי שיום יבוא וגם אני אשמור עליה ואגן עליה מפני כל אחד ומכל דבר.. מעולם לא חשבתי שאצטרך להגן עליה מפני אמא שלנו בכבודה ובעצמה." הוא אמר והביט בתינוקת הקטנה. "יום אחד אמרתי לה שאני לא מבינה איך אתם אחים תאומים, עבר קצת זמן מאז ועכשיו אני מבינה, כשהבטתי בפנים היפות שלך לראשונה, שמתי לב לנמשים היפים שהתפזרו בצורה מושלמת על האף שלך, וכך גם אצל קלייר, וכשהתקרבתי אליך עוד, שמתי לב ששניכם תמיד יודעים מה להגיד בזמן המושלם, אתם כל כך דומים לאו." אמרתי וליטפתי את פניו בעדינות. "אני צריך להחזיר אותה, לפני שיהיה מאוחר מידיי." לאו אמר ומבטו נראה יותר חדור מטרה מאי פעם. אבל הוא הבטיח לי שלא יעסוק בעינייני העבודה ביחד עם התאומות. אני כל כך אנוכית אם אני לא רוצה שבעלי יהרג? שהאבא של בנותיי יהרג?  "תכננתם משהו?" שאלתי אותו והעיניים שלו כבר ענו לי. הם תיכננו. והם לא מתכוונים לחכות עם זה הרבה זמן.