מלך המאפיה

שיחה עם אמא

לאו-

"בוקר טוב בלונדי" בירכתי את בלה לבוקר טוב ורכנתי לנשק אותה. "בוקר טוב" היא ענתה לי ביובש וקמה לפני שהספקתי לנשק אותה. "הכל בסדר?" שאלתי אותה יודע שהכל לא בסדר. "הכל מצוין. אני פשוט ממהרת" היא אמרה ונעלמה אל השירותים. התרוממתי מהמיטה בעייפות ונזכרתי בכל מה שקרה אתמול. יש לי המון עבודה. התקדמתי אל עבר השירותים שלא נתפסו על ידי בלה והתאפסתי על עצמי.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------

"היי מאפין!" הרמתי את רוזי על ידי ונשקתי למצחה. "בוקר טוב" אמרתי לה והיא הייתה עוד חצי ישנה. "בוקר טוב לאו" קלייר אמרה וקרצתי לה בחזרה. "איך את מרגישה?" שאלתי אותה וראיתי שהבטן שלה גדלה בעוד כמה סנטימטרים "כבדה" היא אמרה וציחקקה לעצמה. "מה עם בלה? היא בסדר? היא סיפרה לי כל מה שהיה.." קלייר אמרה ומזגה לעצמה מעט מיץ תפוזים בכוס. "היא תהיה בסדר" אמרתי והורדתי את רוזי מידי. "מה עם היד?" קלייר שאלה והביטה בידי המשותקת. "אין שינוי. כנראה שאצטרך ללמוד לחיות עם זה" אמרתי ונשפתי בייאוש. "יהיה בסדר" היא אמרה ולקחה את רוזי להתלבש. "ניפגש הערב, אוקיי?" שמעתי את קולו של רובי מתקרב אל עבר המטבח. "בוקר טוב" גם בלה הצטרפה והתיישבה על האי שהיה במרכז המטבח. "בוקר" רובי אמר והוציא תפוח מהמקרר "יש לך במקרה את מספר הטלפון של תומאס?" בלה שאלה את רובי ורובי מיד העביר לה את מספר הטלפון. "לא חשבת לשאול אותי אם זה בסדר?" שאלתי את רובי והוא הפנה את מבטו הקודר אליי. "הייתי צריך?" הוא שאל בקור ואני יכול להשבע שיכולתי להרוג אותו באותו הרגע. האווירה מתוחה היום בבית. "אני יוצא" אמרתי וקמתי מכיסא הבר. "לאן?" בלה שאלה אותי ונראה כאילו התחרטה על כך. "לנשום אוויר" אמרתי ופתחתי את הטלפון שלי בחיוג מהיר לכריסטופר. "היי כריס, אנחנו צריכים לדבר." אמרתי וכריס מיד אישר. יצאתי מדלת הבית שלי והוצאתי את המפתחות של הרכב שלי מהכיס שלי, פתחתי את האותו והתחלתי בנסיעה, אני מקווה שהיום הזה הולך להשתפר, כי בנתיים הוא פאקינג מבאס. 

----------------------------------------------------------------------------------------------

"לאו! הרבה זמן שלא התראינו" כריס חיבק אותי ובירך אותי לשלום. "הכל בסדר?" כריס המשיך ושאל אותי אך לא ידעתי מה לענות. "בכנות.. אני שבר כלי" אמרתי והתיישבנו בסלון ביתו. "מה קורה?" הוא שאל ולא ידעתי מאיפה להתחיל. "אני מרגיש שהיחסים ביני לבין בלה מתפרקים, רובי כועס עליי ואני מוקף באיומים בכל מקום, שלא נדבר על כך שלבלה יש עוד אח אבוד ושהוא רוצה להיכנס שותף במקום מריאנו" אמרתי ותפסתי בראשי. "לאו, אתה חשבת שהחיים הולכים להיות קלים?" כריס שאל והבטתי בו מבולבל. "מגיעה לי שלווה כריס." אמרתי והוא הניח את ידו על כתפי בצורה שאמורה לנחם אותי. "אז תביא את השלווה הזו" כריס אמרה והנהנתי בראשי. "אתה צודק דוד." אמרתי והוא הביט בי במבט מרוצה. "אתה רוצה שאח של בלה יכנס שותף?" כריס שאל ותפס אותי לא מוכן. "אתה מכיר אותי כריס, אני אוהב שהעניינים הם בשליטתי" אמרתי והוא מיד הבין "אתה לא רוצה" הוא אמר וקרא את מחשבותיי. "רובי יכעס." אמרתי והוא הנהן. "זה טיפשי לא להסכים להצעה כזו. זה עוד כוח לאו" הוא אמר וניסה להכניס קצת היגיון למוח שלי. "תקשיב לאח שלך הגדול לאו" כריס אמר ונזכרתי באתמול בערב. "הוא זועם עליי." אמרתי והוא גיחך. "אחים רבים, אתם תיתגברו על כך" הוא אמר ומזג לי וויסקי. "השעה עשר בבוקר" אמרתי וחיוך עלה על פניו. "השעה הטובה ביותר לשתות את המשקה הראשון שלך" הוא אמר ומזג גם לעצמו. "לחיים" אמרתי ושתיתי את כל תכולת הכוס. "כדאי שתאט קצת שם, בכל זאת... עשר בבוקר." 

בלה-

"אני יוצאת, אוקיי?" אמרתי לרובי ואספתי את מפתחות הרכב שלי, סרקתי את עצמי במהירות במראה והתקדמתי אל היציאה מהבית. "בהצלחה!" שמעתי את רובי לפני שסגרתי את הדלת, חיוך קטן עלה על פני, התקדמתי אל עבר האוטו שלי ופתחתי אותו, התגעגעתי לאוטו הזה! 

הדלקתי את המזגן ושיערי התנופף ברוח, פתחתי את הטלפון וחייגתי לתומאס. "כן?" תומאס שאל, לא מזהה את המספר. "זאת איזבלה" הזדהיתי בשמי והוא מיד קלט. "אני בדרך" הוא אמר ויכולתי לדמיין את החיוך שלו. "לאן אנחנו נוסעים?" הוא שאל בסקרנות. "אנחנו נוסעים לבניין המשפחתי שלנו, לכל אח יש קומה, לאמא ואבא הייתה קומה ותמיד הייתה קומה אחת ריקה, כנראה שהיא שלך." אמרתי וחניתי מחוץ לבניין המוכר. "היי!" ניתקתי את השיחה כשראיתי את תומאס יוצא מהרכב שלו. "טוב לראות אותך" הוא אמר וחיבק אותי. "אתה מוכן?" שאלתי אותו והוא הנהן כמובן מאליו. "אני מוכן" הוא אמר בחיוך ונכנסנו אל הבניין, "זו קומת הכניסה, כאן יש חדרי עבודה וחדר המתנה, זו המעלית, מפה אתה יכול לעלות לכל קומה" הסברתי לתומאס והוא הנהן בראשו תוך כדי שהתקדמנו אל עבר המעלית, לחצתי על הכפתור שקורא לה וחיכינו בשקט, ברגע שהמעלית נפתחה נכנסנו אליה ולחצתי על הקומה השנייה, זו הקומה שבה אימי נמצאת, סידרתי את זה שתצא מבית המשוגעים לכבוד הפגישה. המעלית נפתחה ותומאס ואני יצאנו, הוצאתי מתיק הצד שלי את מפתחות הכניסה ופתחתי את הדלת בעזרת מפתח, "אמא?" חיפשתי את אימי והתפללתי שלא תעשה לי בושות. "אני כאן" היא אמרה ונשמעה כאילו היא במצב טוב. "הבאתי לך אורח, מישהו שתשמחי לפגוש" אמרתי והיא הסתובבה לכיווני, ברגע שעיניה נחתו על תומאס היה נראה כאילו שפיותה חזרה אליה לרגע. "תומי?" היא שאלה בקול רועד ותומאס עמד במקום, לא זז. "זה.. זה אני" הוא אמר ונראה כאילו הוא קצת בהלם. "אני על התרופות שלי, נכון?" אימי שאלה אותי והנהנתי בראשי. "הוא אמיתי אמא" אמרתי וחיוך קטן עלה על פניה של אימי, ומיד לאחר מכן הוא נמחק. "טוב לראות אותך" היא אמרה באדישות והסתובבה שוב. תומאס הביט בי במבט לא מבין. "אמא, זה אני, תומאס, הבן שלך" הוא אמר בבלבול ואימי לא הגיבה. 

הוא לא יודע?