מלך המאפיה

השקט שלאחר הסערה

לאו-

"צריך לדווח על זה למריאנו בסופו של דבר, את יודעת?" הסתכלתי עליה ברחמים והיא הנהנה בראשה, מותשת. "אני יודעת, אבל לא עכשיו." היא נחה על ראשי בעודנו יושבים בסלון הגדול בביתי, שפתיה הבשרניות היו פצועות כולן. לא יכלתי להסתכל עליה חבולה בצורה כזו. גם היא לא יכלה להסתכל על עצמה, היא סרבה להסתכל במראה, מה שממש לא אופייני לה. "קומי, תתלבשי. הולכים" הוריתי לה והקמתי אותה ממני "מ..מה?" היא הסתכלה עליי כלא מבנה "אני לא יכולה לצאת ככה" היא אמרה והרכינה את ראשה "הו בלונדי, את יפה בכל מצב. עוד לא הבנת את זה?" שאלתי והסתכלתי עליה, יותר יפה מתמיד. "כל מצב?" היא אמרה והעבירה את האצבע הקטנה שלה על התפרים. "אני שונאת את זה" היא אמרה מיואשת "אני יודע בלונדי, ובגלל זה את צריכה לשכוח מזה, קדימה." אמרתי ותפסתי את ידה והובלתי אותה אל החדר המשותף שלנו. 

"אני מוכנה" היא הצהירה בשקט "לאן הולכים?" שאלה בלה יוצאת מדלת הכניסה ומתקדמת אל עבר החניון ביחד איתי. "הולכים למקום שקט, בלי הרבה אנשים ופאפראצי מסביב" אמרתי והיא חייכה, אבל כאב לה אפילו לחייך "בלה, אני נשבע לך בכל מה שיקר לליבי, אבא שלי הולך למות." הסתכלתי עליה במבט שחדר לה לנשמה. היא הנהנה בראשה ונכנסה לאוטו עם החלונות הכהים, כדי שלא יראו אותה. את מה שאבא שלי גרם לה. "תודה" אמרה בלה וחגרה חגורה. "אין על מה בלונדי" הסתכלתי עליה והתחלתי בנסיעה אל החוף. 

"הולכים לים? באמת לאו? לא ידעתי שאתה כל כך נדוש." אמרה בלה וגיכחה קלות. ואז היא חזרה להיות רצינית לאחר שנזכרה במציאות "קדימה, רדי מהאוטו" אמרתי פותח לה את הדלת של המושב הקדמי, היא יצאה מהאוטו ועצרה להביט בנוף המרהיב של החוף הריק מאנשים.תפסתי בידה והיא התמסרה למגעי, היא התקדמה איתי אל עבר החול הלח, היא נראתה משוחררת, לא כל כך מאופקת כמו תמיד. היא הסירה את כל החומות שלה כשראתה שאף אחד לא צופה בנו, שאנחנו במקום נטול מאנשים. 

"אני באמת הייתי צריכה את זה לאו, תודה" היא אמרה מסתכלת על שפתיי ברעב, "הו בלונדי, את לא יודעת כמה אני רוצה לנשק אותך עכשיו, אבל אני לא רוצה להכאיב לשפתיים היפות שלך." אמרתי את מחשבותיי בקול ומייד קלטתי מה אמרתי ותפסתי בגשר אפי במבוכה. היא תפסה בידי וציחקקה "אני מבינה ששמרת את זה בבטן המון זמן" היא אמרה והביטה בעיניי ועינייה חייכו. "בקטנה" אמרתי בגיחוך והיא הסיטה את מבטה אל הים "על מה את חושבת?" שאלתי מנסה לפענח אותה "עליך" היא אמרה והחזירה את מבטה אליי. "את מטורפת עליי בלונדי, תודי בזה" אמרתי בסרקזם והיא הסתכלה עליי במבט  מלא בספקות "אני שונאת אותך, שחכת?" היא אמרה בגיחוך קל "אני אמחק לך את החיוך הזה גברת איזבלה!" אמרתי והרמתי אותה, היא צחקה. "והינה אני שומע צחוק קטן שם?" הנחתי אותה על הרצפה והיא הסתכלה עליי בחיוך.

 --------------------------------------------------------------------------------------

"כבר חצות בלונדי, צריך לחזור." אמרתי והיא נחרה בבוז. "בסדר" היא אמרה והתרוממה מהחול הזהוב והכל כך רך ונעים. "אנחנו צריכים לדבר מחר בלונדי, אין דרך להתחמק מזה" אמרתי חושב על עצם העובדה שאני הולך להתחתן איתה ולהרוס לה את כל החיים "מחר, לא היום. בבקשה." היא הסתכלה עליי ולא רצתה שהיום הזה יעבור, ובצדק. היא סוף סוף קיבלה את השלוות נפש שכל כך רצתה. ובכנות, זה כל מה שרציתי בשבילה גם. "את רוצה לנהוג?" שאלתי מנסה לעודד אותה ולתת לה עוד תקוות "אני עייפה" היא אמרה והסתכלה עליי בחוסר אונים. אני מבין אותה, היא צריכה רגע. "אוקיי בלונדי, בטח." אמרתי ונכנסתי אל מושב הנהג. היא נכנסה למושב שלידי והחזיקה בידי "אל תעזוב אותי, אוקיי?" היא אמרה והנהנתי בראשי "אני אשאר כאן כל עוד תרצי שאני אשאר כאן." אמרתי והתחלתי בנסיעה. זה היה יום כבד. אני מקווה שזה עזר לה. 

"בלונדי? הגענו" אמרתי מחנה את האוטו בחניון, מנסה להעיר אותה בעדינות. "מה?" היא שאלה עם קול צרוד משינה "אנחנו בבית" הודעתי ויצאתי מהאוטו, פתחתי את דלת האוטו והרמתי אותה כמו כלה, היא קברה את ראשה בתוך צווארי ואני נהניתי מכל רגע. 

-------------------------------------------------------------------------------------------------

בלה-

"אמא?" לא האמנתי למראה עיניי כשראיתי את אימי לצד כריסטיאן, "תשתקי" היא אמרה ותפסה בחוט ומחט "תשתקי" אמר כריסטיאן ותפס בראשי בחוזקה, הייתי משותקת. לא יכולתי לזוז, החרדה שיתקה אותי

התעוררתי בבהלה מתנשפת במהירות, מזיעה כולי. לאו התעורר והתיישבתי על הקצה של המיטה "לאונרדו, אני חושבת שאני משתגעת." אמרתי והסתכלתי עליו בחרדה "את לא משתגעת בלונדי, זה לגיטימי לגמרי שתחווי סיוטים אחרי חוויה נוראית כזו. הוא ישלם על זה, אל תדאגי." לאונרדו אמר וליטף את ראשי, זה היה נעים "גם אמא שלי הייתה שם, בחלום" אמרתי ולאונרדו הסתכל עליי כלא מבין. "אמא שלך?" הוא שאל מבולבל. "אני מפחדת ממנה לאו" אמרתי ונזכרתי באותו היום שהיא חנקה אותי. נוראי. "היא לא קשורה לזה, אל תחשבי עליה." אמר לאונרדו והנהנתי בראשי "אני הולכת לשתות משהו" אמרתי וקמתי מהמיטה מתקדמת אל עבר המסדון שמוביל אל המטבח. מזגתי לי כוס מים והתיישבתי בסלון "היי בלה" שמעתי את קלייר מתקדמת לעברי "היי" עניתי לה בקרירות. היא אפילו לא טרחה לשאול מה שלומי. היא לא חיפשה אותי. "אני חייבת לך כמה הסברים." הודתה קלייר והתיישבה לידי במהירות "אוקיי" עניתי לה בשקט "אני מצטערת בלונד, אני פשוט השתפנתי, ברגע שקורה משהו רציני אני משתפנת. אני לא התכוונתי, את יודעת שאני אוהבת אותך, נכון?" אמרה קלייר והסתכלה עליי בתחנונה "זה בסדר קלייר, אני מקווה שזה ישתנה. כי הייתי צריכה חברה תומכת. אני לא בדיוק יודעת איך חברות צריכות להתנהג. אבל בטוח לא ככה." אמרתי וקלייר הנהנה בהסכמה. "אני מבטיחה לעולם לא לעזוב אותך" היא אמרה וחיבקה אותי. "עכשיו, אני רוצה לשמוע הכל."